מבוא
אומר כבר בפתח הדברים, כי אני מזכה את הנאשם מעבירה של דרישת נכס באיומים, אשר יוחסה לו בכתב האישום, ותחת זאת, אני מרשיעה אותו בבצוע עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186 לחוק עונשין, התשל"ז – 1977 ובעבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין.
טענות הצדדים
התביעה טענה בסיכומיה, כי לא עומד לנאשם סייג מאחריות פלילית בשל שיכרות.
ההגנה זנחה, איפוא, את הטענה בדבר קיומה של הגנת השכרות וממילא אין עוד צורך לידון בה.
הדיון יתמקד בשאלה אחת ויחידה: האם היה הנאשם במצב שיכרות, מלא או חלקי, השולל את קיומו של יסוד הנפשי הדרוש לעבירת מטרה, בהתאם להלכה שנקבעה ברע"פ 6382/11 קאדריה נ' מדינת ישראל (9.6.13))?
המסגרת הנורמאטיבית
סייג השכרות מעוגן בסעיף 34ט לחוק העונשין, שזה לשונו:
(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שיכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.
...
למסקנה דומה הגיעה עורכת חוות הדעת מיום 22.12.20, אשר התייחסה למכלול המסמכים הרפואיים והבדיקות וכן בדקה את הנאשם במהלך אשפוזו.
לסיכום העריכה עורכת חוות הדעת, כי הנאשם לא לוקה במחלת נפש אלא בעל הפרעת שימוש בסמים מסוג קנבינוידים והתנהלותו ביום העבירה היתה כשהשיפוט היה פגום כתוצאה מ"אינטקסיקציה" של צריכת סם מסוג "נייס גאי" ואלכוהול.
האם הונחה תשתית ראייתית בדבר מצב של שכרות מלאה או חלקית? סיכום ביניים
הנאשם אכן היה תחת השפעת סמים ואלכוהול, כפי שעולה ממכלול הראיות, לרבות עדותו של המתלונן על מצבו של הנאשם ועל שתיית אלכוהול בביתו, המסמכים הפסיכיאטריים ואף דברי הנאשם עצמו.