אחריות על תאונה בנסיעה בשליחות המעביד

בכתב התביעה טען התובע שהוא עובד כסוכן אחראי קו בחלוקת עיתונים במסגרת זו הוא אחראי על קו של חלוקת עיתונים בין מושבי לטרון, וכן עורך ביקורות כיבוי אש לעסקים במסגרת עבודתו זו הוא מוכר ללקוחות אמצעים נדרשים לכיבוי אש. התובע כתב שיש לו מחסן במושב פדיה בו הוא מאחסן את הציוד המשמש אותו לבצוע עבודתו.

בדיון ביום 12.1.16 העיד התובע שהוא מעסיק שליחים שמחלקים מידי יום את עתון הארץ וכן מחלקים את מגזין דה מרקר פעם בחודש לאותם לקוחות.

התובע העיד שלעיתים השליחים לא מאתרים את הכתובת לחלוקת המגזין והוא נוסע בעצמו ומחלק את המגזין במקומם וכך היה באותו יום של התאונה, עת נסע לחלק את המגזין במושב אוריה, לאחד הלקוחות שהשליח לא המציא לו את המגזין.

...

ביום האירוע יצאתי לחלוקת עיתונים רגילה וסיימתי את העבודה בשעה 6:00, הלכתי הביתה לאשדוד לנוח ולאחר מנוחה יצאתי מביתי לעיסוקי בעבודה השניה (ציוד כיבוי אש) יצאתי מביתי בערך בשעה 9:00, אני מבקש לציין כי אין לי מסלול ואין לי אזור מוגדר בו אני עובד, אני קובע לעצמי את המסלול, את האזור בו אני אמצא, ואת השעות, ביום האירוע הייתי באזור ת"א משם נסעתי לאזור רמלה לוד ולאזור צומת נחשון טל שחר, ליד המושב הייתי מעורב בתאונת דרכים, הייתה תאונת שרשרת הרכב היה אובדן כללי, מאזור התאונה אשתי באה ולקחה אותי לבדיקות בבית חולים נבדקתי והמשכתי בדיקות אצל רופא משפחה.

ב"כ הנתבע טענה שיש לדחות את התביעה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו כעצמאי, לא מסר שמות של אנשים שעבד איתם לכאורה וגרסאותיו השונות לגבי חלוקת העיתונים לא היו ברורות.

לא מצאתי שיש מקום לדון בטענה זו לאחר שכאמור התובע לא הרים את הנטל להוכיח שחילק באותו יום עיתון וכן שהיה בדרכו אל גדרה לצורך מכירת מוצרי כיבוי אש. לאור האמור, משהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו בהיותו עצמאי כי התאונה ביום 7.5.13 בשעה 16:00 אירעה לו תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, התביעה נדחית.

במקרה שלפנינו, אין חולק כי מאדא ביצע את הנסיעה, במסגרתה פגע ברכב התובע, בהתאם לשליחות המעבידה –הנתבעת 1 ובמהלך יום עבודתו.

בחינת אחריותה של מבטחת היונדאי- הנתבעת 2 לטענת המבטחת, הכסוי הבטוחי בפוליסה, איננו חל על המקרה שלפנינו שכן התאונה לא קרתה במהלך נסיעת המבוטחת, אלא במהלך נסיעת מבחן של עובד הנתבעת 1 מחוץ למוסך.

בחינת חלות הפוליסה על התאונה דנן 14 אני מקבל את טענת הנתבעת 1 כי חוזה לביטוח רכב יהיה לפי התנאים והנוסח המפורטים בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 (להלן: "התוספת") סעיף 12(א) לתוספת קובע כי החברה המבטחת תשלם לצד שלישי, בשמו של המבוטח, את כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם בשל מקרה הביטוח, עד לסכום הביטוח הנקוב.

...

לסיכום, במקרה שלפנינו לא חל החריג ולמבטחת עומדת זכות התחלוף כנגד המזיקה –הנתבעת 1 –בעלת המוסך אשר העובד שלה נהג ברכב המבוטחת וברשלנותו גרם לתאונה ולנזקיה.

לפיכך, אני מקבל את ההודעה לצד שלישי כנגד הנתבעת 1 ומחייבה כדלקמן : לשלם למודיעה- הנתבעת 2 את כל הסכומים בהם חויבה בפסק הדין לעיל, בתוך 10 ימים מיום קבלת הודעת המודיעה -הנתבעת 2 על תשלום סכומי פסק הדין בצירוף אסמכתא בכתב על ביצוע התשלומים כגון: קבלה, חשבונית אישור העברה בנקאית וכו'.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לנתבעת 2 החזר אגרת בימ"ש בגין משלוח ההודעה כפי ששולמה וכן שכ"ט עו"ד בגין ניהול הליך ההודעה לצד שלישי, בסך כולל של 1,800 ₪, סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום המלא.

הואיל ודוד אבן היה אחראי על נכסיו של אגיאר ובכלל זה על כלי הרכב, הרי משהתבקש הנתבע לעשות שימוש ברכב ספציפי, לא היתה לו סיבה לחשוב כי אין כסוי בטוחי לנהיגתו, מה גם שמספר פעמים ראה הנתבע את אחיו של אגיאר, ינאי, שהוא בן גילו של הנתבע, נוהג ברכב זה. לאחר שחזרו הנתבע ואגיאר משה התעופה, התבקש הנתבע על ידי דוד אבן להביא את אמו של אגיאר מביתה שבימין משה לשכונת ממילא, על מנת ליפגוש את בנה, ואז ארעה התאונה.

אך כל מעביד או שולח יכול וחייב לצפות כי משהתיר שימוש ברכב לצורך עבודה או במסגרת שליחות, עלולה להתרחש תאונת דרכים באשמו של העובד או השלוח, וכי אם תתרחש כזו יהא עליו לשאת באחריות.

אין סיבה להבחין בין מקרה בו הניזוק תבע ישירות את המעביד או השולח כאשר היו ידועים לו פרטי המעביד/השולח והעובדה כי הנסיעה במסגרת עבודה או שליחות, לבין מקרה בו התובע לא היה מודע לכך שמדובר בתאונה שנעשתה במהלך נסיעה של עובד במסגרת עבודתו או שליחות ועל כן הגיש העובד או השלוח הודעת צד ג' כנגד המעביד או השולח.

...

סיכומם של דברים: אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את סכום תגמולי הביטוח ששילמה למבוטחה בסך של 21,114 ₪ וכן שכ"ט שמאי בסכום של 500 ₪.

לפיכך, אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובעת סך של לתובעת סך של 21,614 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 2.7.12 ועד התשלום בפועל.

כן אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי, ומחייבת את הצד השלישי לשלם לנתבע את מלוא הסכומים אותם חויב לשלם לתובעת, לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד. כן ישא הצד השלישי בהוצאות הנתבע בסכום של 5,000 ₪.

" סעיף 14 לפקודה קובע, כי "לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בבצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם". אם כן, בין אם מכוח סעיף 13 או מכוח סעיף 14 לפקודה (שכן טיב יחסי ההעסקה בין החברה והנהג אינו ידוע לבית המשפט), קיים עגון חוקי להטלת אחריות על החברה בגין מעשי הנהג בהיותה המעסיק, או השולח של הנהג; ובהיות התאונה מעשה שנעשה במהלך העבודה או עבור השולח.

הדברים עולים גם ממכתב הדחייה מחברת הביטוח שצורף כנספח לתביעה ממנו עולה, כי בשל העברת הבעלות של הרכב מחברת "תיור וסיור הגליל" לחברה, "אין זיקה ביטוחית". הנהג העיד, כי הוא "מתגבר את החברה בנסיעות פעם בשבוע, שבועיים" (פרוטוקול מיום 12.9.2018), וביום בו התרחשה התאונה הוא סייע לבעל החברה בהסעות.

...

בתום הדיון קבע בית המשפט, כדלקמן: "לאחר ששמעתי את הצדדים בשנית, ובשים לב לכך שזהו הדיון הרביעי בתיק זה, ומאחר שאני סבורה שחלוקת האחריות בין הנתבעים מחייבת שמיעת גרסתה של חברת ממעיין טורס בע"מ, לפנים משורת הדין, שכן שוכנעתי שבוצעה המצאה לידי הנתבעת 1 כדין, על מנת לוודא שניתנת אפשרות לנתבעת לפרוש את טענותיה, אני קובעת כדלקמן:

בנסיבות אלה, אני קובעת, כי יש להטיל את האחריות המלאה לנזקי התובעים על כתפי החברה בהסתמך על הטעמים הבאים: ראשית, האחריות לביטוח האוטובוס מוטלת על החברה.

הנתבע 2 סיפר, כי הוא דיווח למר דושי על התאונה באופן מיידי והודה בפניו כי טעה ולכן הוא רכש פנס להחלפה ברכב הדאצ'יה ומיד נסע לתקנו.

גם במישור הטיעון של הטלת אחריות על הנתבעת 1 מכוח סעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וחיובה מכח יחסי שולח ושלוח לא מצאתי כי היתקיימו התנאים לחיוב נוכח לשון הסעיף: "ענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בבצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם". בפסיקה מוקדמת בע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים, פ"ד לח(4) 748, היתייחס בית-המשפט העליון להגדרת המונח "שלוח" וקבע, כי זה "נבדל... מהקבלן העצמאי בזה שהוא, השליח, מבצע את שליחותו בעד אדם אחר, במקומו של זה, למען הוציא לפועל דבר אשר שולחו מעוניין בו...". במקרה דנן הנתבע 2 לא היה בדרכו לבצוע דבר שהנתבעת 1 הייתה מעוניינת בו שכן מעדותו עלה שבעת קרות התאונה הנתבע 2 היה מצוי בדרכו לעיסוק פרטי בחולון במיקום שונה גיאוגרפית ממקום עסקה של הנתבעת 1 ביפו ובודאי שלא בעסוק שקשור אליה.

...

זאת בין היתר מאחר ןלסברתו התאונה התרחשה חזית אחור כאשר שני כלי הרכב נמצאים ממש אחד מאחורי השני ולא בסטייה (כפי שאירע בפועל) וזאת על יסוד תמונות שצילם הנתבע 2 מפנים רכב הדאצ'יה. נתון זה הביא את מר אפשטיין למסקנה, כי התאונה לא הייתה יכולה להתרחש באופן הנטען נוכח קיומו של וו גרירה בחלקו האחורי של רכב התובעת , דבר שהיה אמור למצוא ביטוי במוקד הנזק בדאצ'יה ובפועל כלל לא ניכרה כל פגיעה ממנו.

סבורני שהתובעת עמדה הן בנטל ההוכחה והן בנטל השכנוע כי יש לחייב את הנתבע 2 שפגע ברכבה בפיצויה וזאת על בסיס חוות דעת שמאי שלא נסתרה חרף טענות בדבר קורוזיה שלא מצאתי שיש בהן כדי לקעקע את קביעותיה, זאת נוכח פער של 10 ימים עד למועד הבדיקה והעובדה שהרכב לא היה מצוי משך כל הזמן הזה בידי מר צפריר כך שלא מן הנמנע שהדבר התפתח במהלך התיקון.

לפיכך אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1 תוך חיוב התובעת בהוצאותיה בסך של 5,000 ₪.