אחריות על סחורה שנשרפה ברכב

בתביעה שבפני טוען התובע כי ללא קשר לשאלת הגורם להיתלקחות הרכב, הוא זכאי לפצוי ממי מהנתבעות הן בגין סחורה שהיתה ברכב הכוללת אגודות ניקל לציפוי חשמלי ומלחי ניקל שונים וזאת בשווי נטען של כ- 50,000 ₪ (להלן: "סחורת הניקל") ובנוסף, נידרש על ידו פיצוי בגין 500 ש"ח עלות מכונאי שנאלץ התובע להזמין על מנת לשחרר את הילוכי הרכב ולאפשר את גרירתו לאחר השריפה, מראה אמצעית שכללה מצלמת רברס, רדיו טייפ, ספסל, וילונות וגומי להעמסת משטחים כולם בשווי של 7,200 ₪, וכן החזר שווי וו גרירה שלא פורק מהרכב.

מכאן, לנוכח העדר הגנה מטעם הנתבעת, אני סבורה כי יש לקבוע שהמבטחת אחראית לאובדן הסחורה שלא נזוקה ואשר היתה ברכב בעת העברתו לידיה, אולם בהיעדר ראיות מספקות אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי מתון, על דרך האומדנא, וזאת תוך קבלת טענתו כי אכן היתה ברכב סחורת הניקל אולם לא בכמויות או בשווי הנטען על ידו.

...

ראשית, נתבעת זו לא טרחה להגיש כתב הגנה מטעמה או להתייצב לדיון על אף החלטתי מיום 10.3.14 אשר הומצאה לה כדין.

בהיעדר ראיה כלשהי מצד המבטחת ביחס לגורל אותה סחורה, באם כולה היתה ניזוקה, מה היא כללה, והאם ניתן פיצוי בגין אובדנה לבעלת הרכב, אני סבורה כי די בעדותו של התובע, הנתמכת באותן תמונות, כדי להוכיח שהמבטחת היא זו שאחראית לאובדן הסחורה שלא ניזוקה.

מכאן, לנוכח היעדר הגנה מטעם הנתבעת, אני סבורה כי יש לקבוע שהמבטחת אחראית לאובדן הסחורה שלא ניזוקה ואשר היתה ברכב בעת העברתו לידיה, אולם בהעדר ראיות מספקות אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי מתון, על דרך האומדנא, וזאת תוך קבלת טענתו כי אכן היתה ברכב סחורת הניקל אולם לא בכמויות או בשווי הנטען על ידו.

לסיכום הנתבעת 1 מחויבת לשלם לתובע את הסך של 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, וכן הוצאות משפט יחסיות בסך של 200 ₪.

לטענתו החברות שבבעלות העורר היו במצב כלכלי טוב – ישנם ממצאים המראים כי בעת השריפה הייתה במחסן סחורה בשווי של כמליון אירו – ומדוע אם כן יבקש העורר להצית את המחסן כאשר דמי הביטוח שיקבל בעבור הסחורה מהוים חצי משווי הסחורה עצמה? לכך משיבה המדינה כי חוות דעתם של המומחים מתייחסת למלאי תאורטי, ושבפועל לא ידוע מהו מלאי הנעליים שהיה במחסן.

על פי עדותו של אוסמן ניראו שלושה אנשים מתקרבים ברכב למחסן, ולאחר שנכנסו פנימה ועשו שם דבר מה, ברחו מהמקום ואז נשמע פצוץ.

העורר הוא המעלה טענת הגנה כדי להשתחרר מאחריות.

...

סבורני כי אל לבית המשפט להקל בבואו ליישם את המבחן הפסיקתי "ראיות לכאורה שאינן חסרות ערך על פניהן", אלא נדמה כי הכיוון ההפוך הוא הנכון, כדי ליצוק תוכן ממשי למבחן האמור.

נקבע כי קיימות שלוש אפשרויות לבחינת מארג הראיות הנסיבתיות: "הראשונה – הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, כמובן, עמדה התביעה בנטל. השנייה – הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העיקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה. השלישית – עניינה כולל גם מעין מקרה גבול. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנדרש בהליך הביניים של מעצר עד תום ההליכים. ודוק, עסקינן בהתפתחות טבעית של הראיות הנסיבתיות, ולא התפתחות מלאכותית, רחוקה או מאולצת. מתפקידו של בית משפט לעמוד היטב על אופן ההתפתחות הפוטנציאלי האמור. אל לו לכסות את החסר ולמתוח את הפוטנציאל הראייתי מעבר לגבולותיו. הזהירות המתבקשת תתן את אותותיה גם תוך בחינת המארג הראייתי הנסיבתי הקונקרטי ביחס לנאשם מושא הבקשה למעצר עד לסיום ההליכים". כאמור, לצורך מעצר נאשם בהליך הסגרה, על המדינה להציג ראיות המקימות אחיזה לאישום.

נוכח האמור לעיל, הערר נדחה.

כך למשל בעניינינו, הנתבעים הודיעו עוד בישיבת 27.5.98 כי הם מודים באחריות אולם טוענים כי "אינם יודעים מה היה ברכב בעת השריפה". אולם בעצם, היה באפשרותם של הנתבעים לדעת מה היה ברכב עובר לשריפה: הם יכלו להביט פנימה לאחר ששברו את שמשות הרכב, יכלו אפילו לצלם וכד'.

כיוצא בזה, אם הרכב נשרף זמן קצר לאחר שבעליו קנה סחורה בחנות כלשהי, סביר להניח שאותה סחורה היתה ברכב בעת שנשרף.

...

התובעים הגישו חוות דעת מומחה לגבי שווי השטיחים (ת/12), אך לא הגישו חוות דעת שמאי או מומחה אחר לגבי שווי הרכוש הנוסף, אף לא כל ראיה אחרת כגון קבלה וכיו"ב. לפיכך אומר מייד כי אני דוחה את התביעה ביחס לרכוש הנוסף לגביו נטען שהיה ברכב בעת השריפה, הואיל ולא הוכח כראוי הנזק בר הפיצוי.

לענין התביעה לפיצוי בגין עוגמת הנפש, נראה לי כי יש מקום בנסיבות הענין להכיר בפריט זה. נראה לי כי תביעת התובעים בגין פריט זה כלל אינה מוגזמת ופצוי בסך 10,000 ש”ח הינו פיצוי סביר.

לסיכום, הנתבעים 1 ו-3 ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים: (א) לתובעים 1,2 סך של 250,000 ש”ח בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.1.96 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

למען הסדר הטוב, בהתאם להודעת ב"כ התובעים מיום 10.9.81, התביעה נגד הנתבע מס' 2 נדחית ללא צו להוצאות.

הנאשמים 2 ו-3 עבדו כשכירים בחברה – הנאשם 2 שימש כסגנו של הנאשם, מנהל אירועים ואחראי על יצירת קשר עם לקוחות, והנאשם 3 שימש כנהג האחראי על שנוע הזיקוקים מהבונקר למחסן וכן שימש לעיתים כמפעיל זיקוקים באירועים.

בשעה 10:30 מסיבה בלתי ידועה, התלקחו חלק מהזיקוקים שאוחסנו במחסן והחלו להתעופף ברחבי המחסן ולהעלות עשן רב. הנאשם הגיע למשרד כשהוא מדבר במכשיר הטלפון האלחוטי, וניכנס למבואה שבמשרד ביחד עם הנאשם 2.

לחברה היו 3 כלי רכב בעלי רישיון להובלת זיקוקים בהתאם לדין; במחסן הלוגיסטי אוחסן ציוד פירוטכני שהיווה את מרבית הסחורה במחסן; ביום האסון עסקו המנוחים בהורדת משטחי ציוד מהמשאית מארוע בו לא הופעלו זיקוקים; היו במקום נהלי עבודה ובטיחות אשר הוסברו לעובדים ואף נילקחו מהעובדים מצית וסיגריות, כך שהוראות הבטיחות הוסברו גם לעובדים זמניים.

...

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), ובהתייחס לכך שבמקרה זה הנאשם גרם למותם של שני בני אדם ברשלנותו, ובשים לב לכך שהורשע בשני אישומים (אשר נקבע בגינם מתחם אחד), אני קובע כי מתחם העונש ההולם הוא החל מ-12 חודשי מאסר ועד ל-36 חודשי מאסר בפועל.

לעניין הפיצוי – הנאשם הסכים כי יוטל עליו פיצוי ברף המקסימאלי למשפחות המנוחים ולנוכח נזקיהם העצומים של בני המשפחות, יש לקבוע כך. באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש בחלקו הנמוך של מתחם העונש, לצד מאסר על תנאי ופיצוי ברף המקסימלי למשפחות המנוחים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים המפורטים להלן: 13 חודשי מאסר בפועל.

15 מ' ממרכז הכביש שייך לחנ"י, ולאחר מכן שייך לו. עוד מלפני השריפה הוא היה יו"ר ועד הישוב משמר איילון, והוא אחראי על וועד האגודה ועל הנציג של היישוב במועצה האזורית.

את החשבונית מקבלים לאחר אספקת הסחורה, וכך היה עם החציר.

4.2 נבדקה ונפסלה האפשרות שהשריפה נגרמה כתוצאה מכשל חשמלי, לא נימצאו ראיות היכולות לתמוך באפשרות זו. 4.3 בסיכום החקירה, הגעתי למסקנה כי השריפה פרצה בשול דרומי של כביש 424, בסבירות גבוהה ביותר עקב סיגריה בלתי כבויה אשר הושלכה מרכב חולף וגרמה להיתלקחות עשביה יבשה בצדי הכביש.

...

לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את טענת הביטוח החסר, ועל המבטחת לשלם לתובע את הסך 60,000 ₪.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבעת 1 לשלם לתובע כדלקמן: את הסך 28,267 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (11.4.2019) ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט הכוללות את אגרת המשפט כשהיא מחושבת על הסך 60,000 ₪.

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית התובע ישלם לנתבעת 2 כדלקמן: את הוצאות המשפט הכוללות את שכר המומחים מטעמה בגין חוות הדעת ושכר העדים מטעמה כפי שנפסק; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.