דיון והכרעה:
העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
לתובע ניתן דו"ח חניה, אותו שילם באיחור של יום אחד.
מכאן כי האחריות כלפי התובע, אם קיימת, היא לפתחה של הנתבעת 1 ולא לפתחה של הנתבעת 2, שפעלה כשלוחהּ.
הנתבעת 2 לא הייתה צד להליך ולא ידעה על ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים, ועל כן, כאשר הועבר אליה על ידי הנתבעת 1 עניין גביית החוב בטרם ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, לא יכלה הייתה הנתבעת 2 לדעת כי מיתנהל הליך בנוגע לגובה החוב ופעלה על פי הרשאה, שניתנה לה על ידי הערייה.
מכאן כי הנתבעת 1 פעלה ברשלנות כלפי התובע בהטלת העיקול על חשבונות בנק של התובע בתאריך 3.8.17 על מלוא סכום החוב המקורי, בצרוף דמי גביה נוספים, כאשר במועד זה כבר ניתנה ההחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים המקטינה את גובה החוב באופן משמעותי.
...
התובע הגיש ערעור על הדוח, אך הערעור נדחה.
התובע לא פעל להקטנת הנזק וגרם בהתנהגותו להטלת העיקול, עת שלא שילם את החוב מיד או בסמוך להחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים, ועל כן אני קובעת לו אשם תורם של 100%.
התוצאה היא כי הפיצוי, לו זכאי התובע, מתקזז מול האשם התורם שלו להיווצרות הנזק.
על כן, אני דוחה את התביעה.
