אחריות עורך דין כלפי צד שלישי שאינו לקוחו

אמנם, כך נטען, המבקש לא היתקשר עם המשיבים כלקוח, יחד עם זאת יש לקבל את בקשתו מכוח אחריותם של עורכי-הדין כלפי צד שלישי.

בנוסף אדגיש, כי אין בעניינינו נפקות לטענות המבקש, לפיהן תחולת הוראה זו בעניינינו חלה מכוח חובתו של עורך-דין כלפי צדדים שלישיים, ומכל מקום לא מצאתי אדנים ראייתיים לטענתו זו של המבקש, אשר דומה, כי נטענה בעלמא.

...

אמנם, כך נטען, המבקש לא התקשר עם המשיבים כלקוח, יחד עם זאת יש לקבל את בקשתו מכוח אחריותם של עורכי-הדין כלפי צד שלישי.

יוער, כי הדברים האמורים אף מקבלים משנה תוקף מכוח הוראת סעיף מס' 1 לפקודת השותפויות, אשר קובעת מהי הגדרתו של שותף: "שותף" – כל מי שהתקשר עם זולתו בקשרי שותפות" וברי, כי המילה "רישום" אינה מופיעה בה. על יסוד האמור, אני קובע, כי המבקש לא סתר את גרסת עורך-הדין אדלר בדבר היותו שותף בשותפות המשיבים.

על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקש, באופן שכל אחד מן השותפים בשותפות המשיבים יוכל לייצג את עצמו ואת השותפות בהליך שבפניי, להגיש תצהירים ולהעיד.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את המבקש לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

עורך-דין יכול שיישא באחריות לנזקיו של מי שאינו לקוח שלו, בשל נזק שהסב לו. עוד נפסק כי אין לקבוע כללים נוקשים למידתה של חובת הזהירות שחב עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו.

מכאן ניתן להסיק את שלושת התנאים הנדרשים לקיומה של חובת הזהירות המושגית כלפי מי שאינו לקוחו של עורך הדין: העדר ייצוג לצד שכנגד; העדר הכשלה במודע או בהיסח דעת נמהר; הסתמכותו של הצד שאינו מיוצג על אמינותו, יושרו ומיומנותו של עורך הדין ועורך הדין ידע על כך או שיכל להניח כי הצד שכנגד מסתמך על כך. בע"א (תל אביב-יפו) 4224-98 אלמור יבוא ושווק בע"מ נ' יוסף מלכית מיום 31.12.2000 אף נקבע כי: "יחד עם זאת, אין ספק שחובותיו של עורך דין כלפי לקוחו רבות הן מן המיגבלות המוטלות עליו ביחסיו עם הצד שכנגד... הסוגיה מורכבת במיוחד במצב דברים של קונפליקט ממשי בין הלקוח לבין צד שלישי. גם בסיטואציה כזו אין לאפשר לפרקליט לעשות כל פעולה לטובת הלקוח, אף שיש בה כדי לגרום נזק לצד שלישי. ברם, אין להטיל חובת זהירות מוגזמת לטובת הצד השלישי, באופן שירתיע את עורך הדין מלפעול "בנאמנות ובמסירות" לטובת שולחו.

...

עולה מכל האמור לעיל, כי דין התביעה בעילת הרשלנות להידחות.

רק משום אמירה זו דינה של התביעה לפיצוי בגין לשון הרע להידחות על הסף.

סוף דבר הוא כי התביעה נדחית כולה והנני לחייב את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ לכל אחת מהן.

עם זאת, נקבע בע"א (ת"א) 35413-11-21 עו"ד יוסף אופנהיים נ' אורן דר [פורסם בנבו], כי יש להזהר מהטלת אחריות על עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו: "הטלתה על עורך-דין של אחריות לצד שלישי שאיננו לקוחו ראוי שתעשה, עם זאת, בזהירות ובמשורה. "עורך דין הוא 'מונע נזק' יעיל וזול", פסק כבוד השופט עמית, "אך לא ניתן להטיל עליו חובה אבסולוטית למנוע נזק" (ע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד יובב פפר, בפיסקה 11)" [פורסם בנבו]. וזאת, קל וחומר כאשר הצד השני מיוצג על ידי עורך-דין. ברם, ייתכנו מקרים נדירים וקיצוניים שיש מקום להטיל אחריות על עורך- הדין גם כאשר הצד השני מיוצג בשל מעשים שעשה (או לא עשה) גם בשל כך שהוא היה מונע הנזק היעיל והזול.

...

ויתרה מכך, גם לא שיתפו את בא-כוחם בעניין הסכם הפשרה עם אורן, ובחרו לעשות זאת על דעת עצמם, דבר שיש בו גם לחזק את המסקנה שיש להשית עליהם אשם תורם.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הנני לחייב את עו"ד פנחסי לפצות את התובעים בסך של 75,000 ₪, ואת עו"ד טפרברג בסך של 250,000 ש"ח. הסכומים יישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

התביעה נגד גרינברג פיתוח נדחית, התובעים ישאו בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

הלכה זו הורחבה במרוצת השנים: נקבע כי עורך דין עשוי לחוב חובת זהירות גם כלפי צד שלישי שאינו לקוחו בגין המצגים שבאים מאותו עורך הדין, אשר כוללים מסמכים ותצהירים שהלה מאמת, מאשר ומגיש למוסדות אשר סומכים על עורכי הדין בפועלם הרגיל, כדוגמת בנקים, רשויות מקומיות, רשם המשכונות ולשכת רישום המקרקעין (ראו: ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 473 (1990); וע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3) 92, 101-100 (1994)).

כמו כן אוסיף ואציין, כי בית משפט קמא ייחס לעו"ד לוי עצימת עיניים ודחה בשתי ידיים את ההסברים שנתנה להתנהלותה, אשר – בלשון עדינה – לא התעלתה לרמה המקצועית המצופה מעורכי דין שמתמחים בעסקי נדל"ן. אחריותו של עו"ד שמחיוף על-פי אמות המידה שנסקרו לעיל, עו"ד שמחיוף לא היה מחויב לבדוק את צו הירושה – זאת, מאחר שהוא היתנה את השלמת העסקה בין מי שהוצג בפניו כ"דוד קונפינו" לבין לקוחו, נצר, בהמצאת "נסח טאבו נקי ועדכני" בו רשומות זכויותיו ופרטיו האישיים של דוד קונפינו כמוכר.

...

אחרי שמצאנו כי בית המשפט נימק את קביעותיו באופן מפורט ומשכנע, ובשים לב לכלל הגדול אשר מורנו שלא להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית בהתאם לדיני הראיות, ללא חללים וללא סתירות פנימיות (ראו, מִני רבים: ע"א 6164/22 Smiths Detection Inc.

מדובר אם כן בנורת אזהרה ביחס לאותנטיות של הצו, המחזקת את המסקנה לפיה היה על עו"ד לוי לברר את שאלת האותנטיות של המסמך שהוצג לה. מטעם זה אני סבורה כי היה מקום לקבוע כי עו"ד לוי התרשלה – ולא בשל ה"חסר" בחותמת "העתק מתאים למקור" (הפגם הצורני אליו התייחס בית משפט קמא בפסק דינו).

כאשר מדובר בפגם כזה, וכאשר כל העדים ובכלל זה גם עורכי הדין ורשם המקרקעין אינם סבורים כי הוא פגם שניתן להבחין בו על נקלה בזמן אמת, אני סבורה כי יש קושי במסקנתו של בית משפט קמא לפיה מדובר בפגם "נראה, זועק ובולט לעין" (פיסקה 34 לפסק הדין), ולכן אינני סבורה כי יש לייחס לעו"ד לוי רשלנות בשל כך שהיא לא הבחינה בפגם הזה.

משנקבע כי עו"ד לוי התרשלה ביחס לצו הירושה, אני סבורה כי הוכח גם הקשר הסיבתי בין התרשלותה לבין הנזק.

ר', למשל, בעיניין קונפינו לעיל, בפיסקה 110: "הלכה זו הורחבה במרוצת השנים: נקבע כי עורך דין עשוי לחוב חובת זהירות גם כלפי צד שלישי שאינו לקוחו בגין המצגים שבאים מאותו עורך הדין, אשר כוללים מסמכים ותצהירים שהלה מאמת, מאשר ומגיש למוסדות אשר סומכים על עורכי הדין בפועלם הרגיל, כדוגמת בנקים, רשויות מקומיות, רשם המשכונות ולשכת רישום המקרקעין (ראו: ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 473 (1990); וע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3) 92, 101-100 (1994)). במסגרת זו נקבע כי ככל שפעולתו של עורך הדין נימצאת בתחום אחריותו המקצועית, כך תורחב ההסתמכות על מצגיו והנטייה להטיל עליו אחריות בגינם (ראו: ע"א 3521/11 עו"ד **** וגנר נ' עבדי, פ"ד סז(1) 84, 137-134 (2014))." (הדגשה אינה במקור – ג.ה).

...

לאור הניתוח המפורט לעיל בדבר אחריות שלושת הגורמים, עו"ד שובלי, מדינת ישראל ועו"ד מועלם, אני סבור כי חלוקת האחריות הינה: 50% אחריות לעו"ד שובלי, אשר ייצג ברשלנות את שני הצדדים לעסקה, 25% אחריות לעו"ד מועלם, שפרט באופן רשלני המחאה למוטב בלבד שניתנה אגב העסקה ו- 25% אחריות למדינת ישראל, אשר איפשרה רישום של צו קיום צוואה פגום על פניו, ואנמק בקצרה.

בנסיבות אלו, כאשר הבאתי בחשבון את ההליך הממושך שהתנהל, את סכום התביעה שהתקבל ביחס לסכום התביעה שנתבע ואת חלוקת האחריות שקבעתי בין הנתבעים, אני סבור שאין מקום להבדיל בשיעור ההוצאות בין הנתבעים השונים.

לאור האמור לעיל, ולאחר שעיינתי בסיכומי נתבעים אלו ביחס להוצאות הראליות שנגרמו להם, אני קובע כי התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים, כדלקמן: הנתבע 5 - סך של 100,000 ₪ (כולל מע"מ).