אחריות סוכן ביטוח ובעל פוליסה לתאונה ללא ביטוח חובה

כך למשל, לא ציין את תשובתו של הנתבע כי החליט לבטח בפוליסת צד ג' כדי שהביטוח יהיה יותר טוב ואמר שביטוח חובה הוא "סתם ביטוח". כך, לא ציין את אמירת הנתבע כי רצה לערוך את הפוליסה אצל הסוכן אבו מוך והאחרון טען שאין אפשרות כזו.

סע' 23(ב) לחוק קובע: "על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנידרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם". במקרה הנידון הנתבע אינו המבוטח ואף לא המוטב, שכן כאמור בעל הפוליסה הרשום הוא אדם אחר.

איני מקבלת טענה זו של העדר יכולת להמציא את התדפיס, כאשר חלפו חודשים ספורים מאז התאונה ועד שהתבקש לעשות כן. ברם, לצד זאת, אינני סבורה כי ניתן להסיר כסוי בטוחי רק מחמת שהנתבע, שאינו המבוטח, לא המציא מיסמך זה. סע' 25 לחוק קובע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מירמה – פטור המבטח מחובתו". הפסיקה קובעת באופן ברור, כי בעל דין בהליך אזרחי, המבקש להוכיח כנגד יריבו מעשה הנושא גוון פלילי, מחויב להביא תשתית ראייתית משמעותית ורצינית, על מנת לעמוד בנטל.

בהמשך, הוא דן בשאלת נטל ההוכחה ורף ההוכחה (עמ' 1000-1001) – "על פי הכללים הרגילים של תביעת הביטוח, על המבוטח, התובע תגמולי ביטוח, רובץ הנטל להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח, בעוד שעל המבטח, הטוען לפטור אחריות, הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח ניכנס בגדריו של אותו פטור. הנטל להוכיח את כוונת המירמה מוטל איפוא על המבטח. נטל זה אינו דומה לנטל הכרוך בהוכחת טענת פטור רגילה. כלל יסוד הוא בשיטתנו המשפטית כי טענת תרמית, הנטענת במסגרת תביעה אזרחית, מחייבת רמת הוכחה גבוהה מן הנידרש בהליך אזרחי רגיל. מטרתו של כלל זה היא למנוע פגיעות בלתי מבוססות כדבעי בשמו הטוב של אדם. בעיניין חניפס נ' סהר למשל, טען המבטח כי מקרה הביטוח בוים על ידי המבוטח. בית המשפט דחה את הטענה, בקבעו כי המבטח לא תמך טענתו זו בראיות המתחייבות ממידת חומרתה". גם בית המשפט העליון נידרש לסוגיה בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, סא(3) 18, פסקות 32-33 (2006) (להלן: "פס"ד המגן") - "32. ... חזקת החפות קיימת בדין הפלילי, והיא נובעת לא רק מכוחה העדיף של המדינה, אלא גם מההנחה המבוססת על ניסיון החיים שרוב האנשים שומרי חוק ואינם מבצעים עבירות (ראו: דן ביין "נטל השיכנוע וחובת הראיה בדיני המסים" משפט וממשל ג 277, 289 (1995) (להלן: ביין); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 364 (1987)).

...

לכן אני סבורה כי עדותו היא עדות אותנטית הנסמכת על זכרונו ביחס לשעת הבדיקה ומכל מקום תאריך הבדיקה מתועד בתמונה שצילם בתוך האוטובוס, למטרה אחרת שאינה תיעוד התאריך כי אם תיעוד מד הק"מ. לטעמי, לשמאי אין כל עניין לדווח על מועד בדיקה ו/או צילום שקריים.

בהינתן כל הנאמר לעיל במצטבר, אני סבורה כי קיים תימוכין שמשקלו רב, לטענת התובעת שהתאונה ארעה ביום 28.10.19, כפי שדווחה היא לחברת הביטוח שלה.

לאור האמור, אני מחליטה לקבל התביעה במלואה ולחייב את הנתבעים לשם לתובעת, יחד ולחוד, את סכום התביעה הנ"ל, בצירוף הוצאות משפט.

משכך יש לקבוע כי מעמדה של הנתבעת, שהנה מנהלת ההסדר, היא פעילות בעלת מאפיינים צבוריים ולא רק מסחריים, היא למעשה אינה "חברת ביטוח" ולכן סעיף 5(א) לחוזר 2014 מציין במפורש כי "הוראות החוזר יחולו על כל חברות הביטוח, לרבות התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ" (שכן אם הייתה חברת ביטוח לא היה צריך לציין אותה בשמה).

דרך השיווק של הפוליסות הנה באמצעות מכירה ישירה, בהתאם לתקנה 2, ועל כן יש להתייחס אליה גם כסוכן ביטוח (כפי שנקבע בעיניין בהא סייף הנ"ל) כפי שנקבע בעיניין של חברות ביטוח ישירות (בעיניין חנה תורגמן הנ"ל) ולא כפי שמתייחסים לחבורת ביטוח המשווקות את הפוליסות באמצעות סוכנים.

גם לתובע יש חלק באחריות זו. עניין זה נובע משתי עובדות:- החבות להחזקת פוליסת הביטוח הנה חבות מכוח פקודת ביטוח רכב מנועי, בכך שהתובע נהג ללא ביטוח הוא למעשה עבר עבירה שסנקציה פלילית בגינה; התובע שינה כתובת, הדבר נעשה במהלך תקופת הפוליסה.

כאשר אני לוקח בחשבון את החובה של הנתבעת שלא קוימה (ולא הוכח כי נעשה ניסיון לקיימה) מחד, למול חובתו של התובע לוודא שיש בידו תעודת ביטוח בת תוקף ואשר סיפק לנתבעת רק כתבות דואר (שגם בה כבר לא התגורר בעת התאונה) מצאתי לנכון, להפחית 15% אשם תורם (שכן בעיניין חנה תורגמן הנ"ל, נעשו מספר ניסיונות כולל בשיחות טלפון ומסרונים ואז נוכה שליש) בכל הקשור להוכחת עצם קרות התאונה, מצאתי לנכון לקבל את עדות התובע, אשר לא ניסה להאדיר את הנסיבות, תיאר אותן באותה הדרך מהמסמך הרפואי הראשון, דרך התביעה לביטוח הלאומי ועד לאולם בית המשפט.

...

לפיכך הנני קובע את הנזקים כדלקמן כאב וסבל – לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 – 32,000 ₪.

בנסיבות אלו, טענת התובע (שהפנה לתחשיב מטעמו) להפסד חודשי לפי 470 ₪ (שהינה כ3% מהכנסתו) הינה סבירה ואני מקבל אותה ומשכך ההפסד (עד לגיל 70, כעצמאי) הינו 85,000 ₪.

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע סך של 115,945 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% והחזר האגרה ששולמה.

אחריותה של הנתבעת 1 אין חולק, כי התובע רכש מהנתבעת 1, באמצעות סוכנות הביטוח של הנתבעת 2, פוליסת ביטוח מקיף לרכב, אשר היתה בתוקף מיום 23.9.14 ועד ליום 31.8.15.

בנוסף, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים 2-3 ובנסיבות העניין אין מקום לקבוע, כי התרשלותה והפרת החובה החלה על הנתבעת 1 היא שגרמה לכך שהתובע נשאר ללא כסוי בטוחי בעת היתרחשות התאונה.

בשים לב לטענת התובע בעיניין חידוש אוטומאטי של הפוליסה, להלן אבחן טענה זו. חידוש אוטומאטי של פוליסה בתצהירו טען התובע, כי במשך שנים הוא ביטח כלי רכב שבבעלותו בסוכנות הביטוח של הנתבעת 2 ותשלומים אלה היו משולמים בהוראת קבע חודשית המועברת ישירות לסוכנות הביטוח וזו הייתה מתחדשת מאליה באמצעות חידוש הפוליסות על ידי הנתבעים.

כבר נקבע, כי מוצדק לחייב את סוכן הביטוח ליידע את המבוטח בדבר מועד סיום הפוליסה המתקרב ובדבר כוונת המבטח שלא לחדש את הפוליסה.

העובדה, כי הנתבע 3 אף פעל באופן אקטיבי לטפול בעיניינו של התובע לאחר קרות התאונה, מה גם שעדכן את הנתבעת 2 כמי שהנה סוכנת ביטוח בעצמה ובעליה של סוכנות הביטוח על התרחשותה (ראו, פרוטוקול עמ' 29 שורות 34-35), מחזקת את הטענה, כי הנתבע 3 לא טיפל בתובע מכוח היותו חבר אלא מכוח היותו שלוחו כסוכן ביטוח.

" (ראו, פרוטוקול, עמ' 30 שורות 11-24) מהאמור לעיל, נהיר הוא, כי הנתבעת 2 מכירה הן בהיותו של התובע כלקוח של הסוכנות ואף מכירה בכך, כי התובע ביקש לבטח את רכבו נשוא התובענה דנן בפוליסת ביטוח חובה ומקיף, מהסיבה כי מדובר ברכב יקר.

...

על כן, ומשלא נמצאה אחריות לנתבעת 1 בגין נזקיו של התובע, ההודעה כנגד צדדים שלישיים שהוגשה על ידי הנתבעת 1 כנגד בת אל נדחית.

כמו כן, ההודעה כנגד צדדים שלישיים שהוגשה על ידי הנתבעים 2-3 כנגד בת אל נדחית בהיעדר יריבות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

בית המשפט העליון חזר וחידד בע"א 2167/16 Sanofi נ' אוניפארם בע"מ (12/07/2021), כי: "להבדיל מטענות עובדתיות חדשות. בהקשר זה נקבע כי טענה משפטית שלא נזכרה באופן מפורש בכתב התביעה, אך היא נובעת מן העובדות הפרושות לפני בית המשפט והצד-שכנגד – ניתן להדרש אליה" ער אני לכך שהתובע לא טען בתביעתו, וגם לא בסיכומיו, ולו כטענה חלופית, כי הנתבעת 2 התרשלה בכך שמסרה לשימושו רכב ללא ביטוח המכסה אחריותו כלפי צד ג'.

העד מחמוד בסול השיב, באופן מיתחמק, כי לא טיפל בעיניין הכסוי הבטוחי ואף לא הגיש הודעה על התאונה, על אף חובתו לעשות כן בתור בעל הפוליסה, וכך העיד מחמוד בסול בחקירתו: "ש: אתה ככה מפנה אותו לסוכן הביטוח שהוא ישבור את הראש?

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בעיניין גרוס לעיל, בזו הלשון: "יחד עם זאת, הטלת 50% אחריות על גרוס שלא נכח בעת קרות התאונה ולא גרם לתאונה, שעה שדבש היה אמור גם על פי פסק דינו של בית משפט קמא לבדוק בעצמו, אם קיימים מיסמכי ביטוח ברכב ולא רק לסמוך על "מצג" בעל פה ולפיו הרכב מבוטח, היא הטלת אחריות בשיעור גבוה ביותר לטעמי.

...

טענות הנתבעת 1 בתמצית דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

על-כן, דין התביעה לפיצויי בגין לשון הרע להידחות.

סוף דבר סיכומו של דבר, התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

הנני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של -.

(2) כל אדם הנוהג ברשותו של בעל הפוליסה ובמסגרת יחסי עבודה הקיימים ביניהם אך ורק בעת שימוש בשלט מסחרי (שלט במבחן) על פי תקנות התעבורה חלק ב: מטרות השמוש המותרות: חבות המבטח לפי הפוליסה זו חלה רק אם בעת קרות מקרה הביטוח שימש הרכב את המבוטח לשם סחר ברכב, בדיקת הרכב, תחזוקתו, תקונו, או בחינתו לרבות לשם העברתו לצורך אחד מהשימושים האמורים".

על תכליתה של פוליסת סחר נכתב בעא 4688/02 כהן נ' מגדל (4.1.05): "תכליתה הייתה התכלית הבסיסי של פוליסת סחר - לאפשר לעוסק בסחר בכלי-רכב לנהוג, במסגרת ולצורך עבודתו, בכלי-הרכב הנכנסים אל המאגר העיסקי ויוצאים ממנו, גם אם כלי-הרכב אינם מבוטחים בביטוח-חובה. הצורך שעליו באה פוליסה כזאת לענות הוא צורך עסקי בלבד, שעניינו מניעת התקורה והעלות הכרוכות בהשבתתם התכופה של כלי-רכב במאגר העיסקי עד לבדיקת ביטוחם ולהשלמתו במידת הצורך". בית המשפט המחוזי ב-ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 64310-03-15 א.א. קאר סנטר מוטורס בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (10/11/2015), הוסיף וציין כי: "מדובר בעניינינו בפוליסה המכונה פוליסת "ביטוח סחר" למכוניות, שנועדה לאפשר כסוי בטוחי לעוסקים בסחר כלי רכב, למוסכים, למכוני בדיקה או מבחן של כלי רכב.

בהתאם לתצהירו של מר ברק סער, אחראי ביטוח סחר באיחוד המוסכים סוכנות לביטוח ומי שערך את הפוליסה לבקשת הנתבע, מטרת הרחבה זו הנה לאפשר ללקוחות פוטנציאלים לנהוג ברכב המצוי במלאי העיסקי של סוחר הרכב (סעיף 9 לתצהיר).

יש לזכור כי הנטל להוכיח כי הארוע בו נפגע התובע חוסה תחת הפוליסה שביטחה סיכונים של תאונה במסגרת סחר רכב מוטל היה על כתפי התובע (ראו את האמור בע"א 29900-01-24 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב 22.1.24).

...

אינני סבורה כי מערכת היחסים בין התובע לנתבע באותה נקודת זמן, הניחה בסיס לחובת זהירות של הנתבע כלפי התובע בכל הנוגע להבטחת קיומו של ביטוח חובה לנסיעה ברכב, וגם אם אצא מתוך הנחה כי הנתבע אכן ציין בפני התובע כי פוליסת הסחר שברשותו יכולה לכסות גם את השימוש של התובע באופנוע, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי הנתבע הפר חובת זהירות כלפי התובע.

העולה מכל האמור לעיל הוא שלא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום נזקיו של התובע.

בסיכום הדברים, מצאתי כי דינה של התביעה להידחות הן נגד הנתבעת והן נגד הנתבע.