אחריות נושאי משרה להפרת זכויות יוצרים

לצד האחריות של הנתבעת 3, בהיותה המו"ל של העתון, התובע מבקש להטיל אחריות אישית להפרת זכויותיו בתמונה גם על שלזינגר ווייס בשל היותם עורכי העתון אשר שולטים בפועל על תכניו, ולקבוע כי הם נושאים באחריות להפרת זכויות היוצרים ביחד ולחוד עם המו"ל. לטענת הנתבעים, מאחר והתובע ייצג את הצלם בעיניין לוי, למרות שהוא לא היה צד פורמלי להליך שם הוא היה מעורב בו באופן ישיר, ולכן קביעותיו של בית המשפט בעיניין לוי מהוות השתק פלוגתא גם ביחסים שבין התובע ובין הנתבעים כאן.

עוולה של גניבת עין מוגדרת באופן מפורש כעוולה נזיקית (סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות, ואין מניעה להטיל בגינה את הכללים בדבר אחריות אישית על נושאי משרה (כפי שנעשה בעיניין צוק אור).

...

סוף דבר בגין הפרסומים בניגוד לחוק איסור לשון הרע ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 120,000 ₪.

בגין הפרת זכות היוצרים של התובע בתמונה ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד סך של 36,000 ₪.

בנוסף, ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 16,000 ₪.

ואולם, בנוגע להפרת זכויות יוצרים נפסק, כי: "דומני כי דרך המלך, כאשר התאגיד הוא הנותן את רשות השמוש בחצריו, היא ההלכה בדבר הטלת אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד, כפי שנקבעה בעיניין צוק אור ובפסיקה שבעקבותיה" (רע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ ואח' (8.6.09)).

...

מנגד, התביעה למתן צו מניעה נדחית.

אין צורך שאקבע מסמרות בעניין זה, שכן לא שוכנעתי, למרות התנהגות הנתבעים עד הגשת התביעה, כי בכוונתם להמשיך ולהשמיע ביצועים ללא תשלום תמלוגים.

בשים לב להסכם שכר הטרחה שהציגו התובעים (נספח 23 לתצהירי התובעים), ולמסמכים שהציגו לגבי הוצאותיהם (נספחים 20 ו- 22 לתצהירים), ובהתחשב בסכום שנפסק לזכות התובעים, אני קובע כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים בסך של 5,000 ₪, ובנוסף ישלמו הנתבעים לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

על אחריות אישית של נושא משרה לצד אחריות אישית של החברה ראו בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (25.10.1994), פס' 20: "פעולתו העוולתית של האורגן מקימה איפוא אחריות אישית כפולה. ראשית, אחריות אישית של החברה. שנית, אחריות אישית של האורגן. ודוק: אין בכך שום סתירה לעיקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (או כל תאגיד אחר). הוא שנאמר: החברה – לחוד, והאורגן – לחוד. לפיכך, פרעון החבות הנזיקית של החברה ייעשה אך ורק ממקורותיה של החברה. אין להפרע מהאורגן את חבותה הנזיקית של החברה. הוא הדין באשר לחבות האורגן. חבותו היא אישית." המושג "אורגן" לצורך הטלת אחריות נזיקית הוגדר באותו פסק דין: "גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דרקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים) יהיו בודאי אורגן של התאגיד. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על-פי מיסמכי התאגיד או על-פי מקור נורמטיבי אחר רואים את פעולתם ומחשבתם כפעולת התאגיד עצמו". ג. דברים אלו מקבלים חזוק נוסף בספרו של גרינמן בעמ' 696: "... החבות האישית שחב מנהל או אורגן אחר בחברה להפרת זכות יוצרים נבחנת על-פי השאלה אם אותו מנהל או אורגן ביצע, במעשיו או במחדליו, את יסודות ההפרה. לכן, מנהל שנטל חלק במעשי ההפרה, בין שביצע אותם בעצמו ובין שאישרם כבעל שליטה, יחוב בגינם יחד עם החברה." ד. לפיכך, נתבעים 1 ו-2 נושאים באחריות אישית להפרת זכויות היוצרים של מט"ח. ה. אציין, כי לבד מהעובדה שנטען כי החנות בבעלות העמותה, והוצג תלוש לפיו העמותה היא המעסיקה של נתבע 1, לא הובאה כל ראיה נוספת באשר היא לגבי פעילות העמותה ומהותה.

...

ומעבר לדרוש - גם התנהלותו של הנתבע 1 מחזקת את המסקנה כי מדובר בעותקים מפרים, אשר הוחזקו במקום נפרד בחנות, הנסתר מהעין, וכן במחסן סגור ונעול שהנתבע 1 הכחיש תחילה את שיוך המחסן לחנות.

לפיכך אני קובעת סכום של 10,000 ₪ כפיצוי על הפרה של כל אחד מששת הכותרים .

לסיכום 5.1 הנתבעים, ביחד ולחוד, יפצו את התובעת בסכום כולל של 60,000 ₪ וכן ישאו בסכום נוסף של 10,000 ₪ כשכר טרחת התובעים בתוספת החזר תשלום האגרה.

הנתבעים טוענים כי במסגרת החוק יצר המחוקק הסדר שלילי ביחס לאפשרות שהוכרה בפסיקה שקדמה לחקיקתו, להטלת אחריות אישית על נושאי משרה בקשר להפרות של זכויות יוצרים.

...

לצד זאת, אין בידי לקבל את טענת התובעת כי יש ללמוד על היקף ההפרה, שהוא לטענתה עצום מימדים, מהיקף השימוש באתר, שעומד על מיליוני גולשים.

על רקע מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט – היעדר נזק חומרי ממשי לתובעת או ריווח לנתבעים, מחד-גיסא, ומנגד הפסול בהתנהלות האתר בפרט על רקע מהותו ומעמדו כאתר תקשורתי, סבורני כי יש לפסוק במקרה זה פיצוי בסך 15,000 ₪ להיום בגין כל אחת מההפרות שהן הפרסום הראשון, השלישי, הרביעי והחמישי, כאשר פיצוי זה כולל בתוכו הן את הפגיעה בזכות הקניין והן את הפגיעה בזכות המוסרית.

דין התביעה בעניין זה להידחות.

כן, טען התובע לחוסר תום לבם של הנתבעים, שכן אף שהיו מודעים לזכותו של התובע כיוצר התמונה אותה פירסמו, לא ביקשו ממנו רשות לעשות כן. לטענת התובע, בהמשך למכתב ההתראה ששלח אל הנתבעים, לא התקבלה תגובה רשמית מהם, אך בשיחה טלפונית עם הנתבע 2, הלה היתנער מכל אחריות באשר להפרת זכויות התובע וסרב לדרישתו לפצוי.

ראו לענייננו רע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף, פיסקה 23 [פורסם בנבו] (28.8.2012): "הגנת המפר התמים עומדת איפוא למי שלא ידע ולא חשד כלל בקיומה של זכות יוצרים ביצירה. רק הנחה מוטעית – שיש לה יסוד נאמן – על אי קיום זכות יוצרים תקים למפר הגנה, ואילו הנחה סתמית על קיומה של הרשאה או על כך שאין מדובר בהעתקה – אינה מקימה את ההגנה"; כן, ראו הסקירה בת"א (מחוזי ת"א) 22999-02-11 גנור נ' וואלה! תיקשורת בע"מ, פיסקה 27 [פורסם בנבו] (4.7.2013)).

זאת ועוד, מצאתי לאבחן בין הקף אחריותה של הנתבעת 1 כבעלת האתר והמפרסמת, לבין אחריותו של הנתבע 2 המשמש כנושא משרה אצל הנתבעת 1, אשר לו אחריות מופחתת ביחס אליה, לכך יש ליתן ביטוי בשיעור הפצוי שיפסק כנגדם, לטובת התובע.

...

דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובמכלול הראיות שהובאו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של התביעה להתקבל בחלקה, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן; אנו נדרשים לבחון מספר שאלות לשם ההכרעה במחלוקת בה עסקינן: ראשית, האם לתובע זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונה.

במכלול השיקולים ובשים לב לשיעורי הפסיקה בנסיבות דומות, אני קובעת כי יש להעמיד את שיעור הפיצויים בגין הפרת זכויותיו של התובע בתמונה (לרבות זכותו המוסרית), בסך של 30,000 ₪ כנגד הנתבעת 1 ו – 15,000 ₪ כנגד הנתבע 2.

סוף דבר: אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 30,000 ₪.

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלוונטיים, אני קובעת כי הנתבעים ישאו, יחד ולחוד, בשכ"ט ב"כ התובע בסך 6,500 ש"ח. לסכום זה יתווסף סך האגרה ששולמה.