המערער נפגע בגופו כתוצאה מההתנגשות, ואף היה מאושפז בבית-חולים תקופת מה. הוא הגיש תביעה בנזיקין נגד מר נח דוד, נהג האמבולנס, אשר, לטענתו, גרם לתאונה ברשלנותו, וצירף לתביעה את המדינה כמעבידתו של מר נח דוד.
ואילו בחוק הנכים (תגמולים ושקום) [נוסח משולב], סעיף 1א נאמר:
"רואים חבלה שאירעה לחייל או לחייל משוחרר כחבלה שארעה בתקופת שרותו עקב שרותו גם אם היא נגרמת בדרך אל המחנה או ממנו ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו. לגבי חייל השוהה בחופשה, רואים חבלה כאמור רק אם נגרמה בדרכו מהמחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו".
לא היו בעלי הדין חלוקים בכך, כי המערער נפגע בתאונת הדרכים הנ"ל בתקופת שרותו, והשאלה במחלוקת הייתה, אם הפגיעה בו הייתה גם "עקב שרותו הצבאי", כי הלוא יכול אדם להיפגע בתקופת השרות פגיעה, שאין ליחסה כלל וכלל לנסיבות, הקשורות בשירות הצבאי קשר שיש בו כדי הטלת אחריות על המדינה לפצותו על פגיעותיו.
המערער אותו יום היה חייל, קרי, בתקופת שירות צבאי, ובדרכו מביתו, בו סיים כדין בילוי חופשה, בחזרה אל המחנה.
אך שונה הדבר, אם אירעה סטייה, הנמנית עם "סטיות של ממש".
"סטייה של ממש" מנתקת את האירוע, שאירע במהלכה, מהקשר אל היעד הכללי של הדרך, הנעשית "עקב השרות".
עיקר המחלוקת העובדתית היה לגבי מטרת נטייתו של המערער מדרך המלך, דהיינו, מכביש החוף, המוביל ישירות מתל-אביב לאל-עריש במקביל לשפת הים, ופנייתו מזרחה בואכה באר-שבע.
...
במקרה שלפנינו, המדינה היא המעוניינת להוכיח טענה זו. המערער, אמנם, מעוניין להוכיח את ההפך, אך אם לא הצליח בכך, ואפילו גירסתו לא הייתה אמינה בעיני בית המשפט, הרי אין עוד בכך משום שיחרור המדינה מנטל השיכנוע, הרובץ עליה, או אפילו משום הקלת נטל זה. לא מצאנו, שהנסיבות, שהוכחו או שלא היו במחלוקת, הייתה בהן ראיה לכאורה, המעבירה את חובת הבאת הראיות בנידון זה על המערער.
אנו מקבלים את הערעור, קובעים, כי הוראות סעיף 6(א) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) אינן חלות על העניין הנדון, ומחזירים את הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לשם השלמה.
השופט מ' שמגר: לאור מערכות הטיעונים, כפי שהובאו במקרה דנן בפני בית-משפט קמא על-ידי שני הצדדים, הנני מסכים לכך, שיש לקבל את הערעור, כאמור בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט שילה.
