אחריות משפטית לרעש מגן ילדים בשכונה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 48927-07-15 לורנץ ואח' נ' בן יהודה ואח' לפני כבוד השופטת לימור ביבי התובעים: 1.מירה לורנץ 2.אביבה פלד כץ 3.עדי גודלמן 4.רועי גודלמן 5.חנה מגן 6.לואיזה בכר 7.אנה בן ארויה 8.****ה מילר 9.טובה גולדשטין ע"י ב"כ עו"ד יצחק הוס הנתבעות: 1.תרצה בן יהודה ע"י ב"כ עו"ד עידן מרום. 2.גוגא אחזקות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד קסטנבאום פסק דין

הנתבעת 1 הצהירה כי יש ברשותה פוליסת ביטוח תקפה ביחס לכל הסיכונים הטמונים בניהול ותפעול הגן והיא התחייבה לצרף את הנציגות ובעלי היחידות האחרים בבית כמוטבים בפוליסה, לעניין תאונות אישיות או אחריות צד ג' בקשר עם פציעת ילדי הגן.

חמישית- בכל המקרים דובר בשכונות מגורים שקטות, בשעה שבמקרה לפנינו מדובר בנכס בסביבה עירונית רועשת הסובלת ממצוקת חנייה.

בשולי הדברים ולסיכום נקודה זו הנני מוצאת להביא כלשונם דברי בית המשפט ב ת"א (שלום ת"א) 15064-07-12 יואב גולוב נ' אורן נגל (פורסם בנבו, 24.07.2012), אשר מתייחסים למדיניות אותה רשות ובאותו עניין – קרי העידר אכיפת הדין בנוגע לשימוש כגן ילדים – דברים אשר הנני סבורה שהנם קולעים באופן מלא ומדוייק לעמדתי: "כאמור, פרנסי העיר והציבור נושאים עיניהם לפעולת גני ילדים במוסדות פרטיים ובאיזורי מגורים, ואין ספק כי רק טובתו של הציבור עומדת לנגד עיניהם. ברם נכונותם לקדם את הליכי ההיתר לשימוש חורג ולהמנע מנקיטת הליכי אכיפה אינה שוללת מבית המשפט את סמכותו להורות על סגירת גן ילדים הפועל שלא כדין, והיוצר הפרעה לשכניו (כאשר ראוי לציין כי גן היוצר הפרעה לשכניו אף אינו אמור להיות חסין מפני הליכי אכיפה מנהליים, כעולה מפורשות מהוראת היועץ המשפטי לממשלה מיום 24.8.11, נספח י"ב לתגובת המשיבים). כאמור, חוק התיכנון והבניה אינו מכיר ב"היתר זמני לשימוש חורג", אף לא למטרת גן ילדים, וזאת חרף מהלכים שונים, שטרם קרמו עור וגידים, לשינויו של החוק (כעולה לדוגמה מדיוני הועדה לזכויות הילד בהצעת חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות, התש"ע-2010 מיום 7.3.2011).

הנני סבורה כי האמור חל ביתר שאת בהנתן שהשימוש המותר מלכתחילה ביחידות הנו למשרדים ולא למגורים, עובדה המטילה ספק רב בשאלה (ואשר מחזקת הצורך בחוות דעת מקצועית בנושא) האם ערך דירות בבניין שבו משרדים שבהם עובדים רבים, המחנים רכביהם לאורך כל שעות היום, אשר בהם מבקרים אנשים מבחוץ ואשר יכול שיעשו שימוש בחצר הבית המשותף כאזור העישון שלהם, גבוה יותר מדירות בבניין שבקומת קרקע עם כניסה נפרדת בו גן ילדים, שאין להם חצר חיצונית אלא פנימית ומשכך, לא מתקיימים ממנו מפגעי רעש (טענה שנטענה בתחילה על ידי התובעים ואולם, נזנחה בסיכומיהם) ואשר הוריהם מביאים אותם לגן ולוקחים אותם מהגן בשעות מוגדרות ונקודתיות בהן נוצרת מצוקת חנייה.

...

לאור האמור, הנני קובעת כי השימוש הינו מותר ואין בו בכדי להוות פגיעה בזכותם הקניינית של התובעים ברכוש המשותף.

סוף דבר ; הנני קובעת כי נאסר על הנתבעות אי מי מטעמן לעשות כל שימוש בחצר הבית המשותף למעט למעבר מפתח הגן ועד ליציאה לרחוב, או לשם השארת עגלות.

למעט האמור בסעיף 48 התביעה נדחית.

הכלב הכנעני נוח לאילוף, ושימש בעבר וגם בהווה לשמירה על מקומות ישוב או עדרי צאן, בהיותו כלב עירני, חשדן ומגן בקנאות על הטריטוריה או העידר שבאחריותו.

בנוסף, בעבר האוירה בישובים הייתה כפרית ופסטורלית, והכלבים לא סבלו מגירויים חצוניים כמו שקיימים היום לכלב שחי בעיר, שיש בה רעשים רבים של כלי רכב וכן גירויי טעם וריח שונים, אשר גורמים להם למעשי תוקפנות.

הפקודה אינה מסתפקת בדרישת הקשר הסיבתי העובדתי ומוסיף דרישה לסיבתיות משפטית באומרו: "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק", נקבע כי הסיבה המכרעת יכולה שתבחן בשלושה מבחנים אפשריים, והם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ראו ע"א 23/61 מאיר סימון, ו-3 אח' נ' ג'חלה מנשה, השמה, בשם שמונת ילדיה הקטינים ובשם העיזבון המנוח י' מנשה, ו-3 אח' , יז 449) בית המשפט העליון פסק כי כשעסקינן במקום בו התערבותו של "הגורם האחר" נעשתה במכוון אזי הכלל יהיה כי המעשה המכוון ניתק את הקשר הסיבתי בין הנזק למעשהו או מחדלו של הראשון אלא אם כן יוכח כי ניתן היה לצפות את היתנהגותו המכוונת של המעוול הנוסף "כאפשרות ממשית". ראו למשל דבריה של השופטת מ. בן פורת בע"א 557/82‏ ‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' הרצל אביטן, פ''ד מא(1) 563 באומרה: "כאשר פעולה רצונית מודעת של אדם אחר מהוה את אחת החוליות בין התרשלות הנתבע לבין הנזק שסבל התובע, כי אז יישום הכלל (של היתערבות הגורם המתערב) יתבטא בהמנעות מהטלת אחריות על הנתבע לאותו נזק, וכי כדי לסטות מכלל זה לא די בכך שאדם סביר היה חוזה היתערבות זו כאפשרות גרידא (שהפעולה הרצונית של המתערב תיגרום לנזק מסוג הנזק שארע בפועל), אלא דרוש, לפחות, שזה יהיה ארוע, שהסתברות התרחשותו הייתה ממשית" בעניינינו לא הוכח כי פעולה רצונית ומודעת של אדם אחר היא שגרמה לנשיכת הכלב וגם אם נאמר שלתובעת תרומה להתרחשות התאונה הרי שלא נוכל לייחס לה מודעות או כוונה, מה גם שנתבעת 4 ומנהליה היו מודעים לאפשרות הימצאותו של כלב בבית המטופלים והם אף מאמינים כי יש בכך תרומה למטופל כפי שציינה הגב' ששון בסעיף 7 לתצהירה.

...

אין טענה להחמרה ספציפית כעת אלא שמירת זכות זו. מנגד זכות הנתבעת לנכות את הכספים המגיעים לתובעת מהמוסד לביטוח לאומי ומשקפים את הביטוח אותו שילמה במשך השנים ומשב"כ התובעת לא התייחס לאופן חישוב הניכוי הרעיוני שבחוות הדעת האקטוארית, אני מקבלו.

סוף דבר הן לפי החוק והן לפי המשפט העברי לנתבעים אחריות כלפי התובעת בגין נזקי הכלב שנגרמו לה. עם זאת, לא מדובר ב"מעוולים במשותף" שניתן לחייבם "ביחד ולחוד" בפיצוי לתובעת.

משכך את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעת לפי מידת האשמה לפי המפורט לעיל, 60% הנתבעים 1 – 3 ו- 40% הנתבעות 4, 5 בניכוי אשם תורם ותגמולי המלל ובצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.