אחריות משפטית בגילוי מאוחר של מחלה

מבחינת אחריותה המשפטית כרשות מקומית, ציינה הערייה כי לא חלות עליה בנסיבות דנן החובות הקבועות בפקודת העיריות, בהנתן שהשטח הנפגע הנו חקלאי.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את החריג לעניין תחילת מירוץ ההתיישנות, כאשר נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, והוא מורה כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." הנטל להוכחת יסודותיו של סעיף 8 מוטל על הטוען לתחולתו: "...מאחר שסעיף 8 לחוק הנו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי היתקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997) (להלן: עניין זונבנד); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים ([פורסם בנבו], 18.3.2009) (להלן: עניין שוב); זלמן יהודאי דיני היתיישנות בישראל כרך א' 204 (1991) (להלן: יהודאי); עניין פלונית; עניין יפרח) בפיסקה 28). על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997))...42.      הקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (יהודאי, עמ' 204; עע"מ 1164/04 עריית הרצליה נ' יצחקי ([פורסם בנבו], 5.12.2006)). ודוק: עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר (גלעד - מחלות סמויות, עמ' 508)". ( ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד (2) 82, פסקה 41 (פורסם בנבו, 19.09.2010) - (ההדגשות אינן במקור).

הערייה הסתפקה בהפניית אצבע מאשימה לכיוון התאגיד בטענה כי הוא אחראי על ביצוע כל הפעולות הרלבנטיות בעיניין הביוב ולא כך. מכל האמור לעיל - מצאת כי הערייה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שלא פעלה ולא נקטה בכל אמצעי העומדת לרשותה על פי הוראות הדין למנוע את הנזק וגם לאחר גילוי הנזק והפניות אליה על ידי התובעים, המשיכה לפעול באדישות, לא נקטה בפעולות הנדרשות ממנה על הוראות החוק, ובהתאם תרמה במחדליה תרומה משמעותית להתרחשות הנזק ומעמידה את שיעור תרומתה על 50%.

...

סוף דבר: אני מחייבת את העירייה ותאגיד המים לשלם לתובעים, בחלקים שווים, סך של 108,000 ₪ אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעה נגד הנתבעת 6- רשות הניקוז נדחית.

לאחר שבחנתי את נסיבות התיק ובהתחשב בהתנהלות הרשות כאמור בחלק הדן באחריות הנתבעת 6- אין צו להוצאות.

בעניינינו, התובענה עוסקת בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה, אשר בשתיהן נזק הוא אחד מיסודות האחריות הנזיקית ולפיכך יחול סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

יש להדגיש, כי מאחר שסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי היתקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו (ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278 (1990); פס"ד המאירי; פס"ד גיא ליפל, פס' 41; ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פס' כ"ה-כ"ח (16.1.2012) (להלן - פס"ד מוסקוביץ); ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית (6.5.2013); פס"ד וינשל, פס' 24).

עליו להוכיח, כי נקט כל האמצעים הסבירים לגילוי אותן עובדות ובכל זאת לא הצליח לגלותן (ראה: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673 (1984); ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365 (1991); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (31.8.2008); פס"ד גיא ליפל, פס' 55-49; ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (23.2.2010); ע"א 4275/10 מולהי נ' משרד הבריאות (22.2.2012); רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד (7.11.2012); ע"א 2897/11 הדייה גנאים נ' בית החולים רמב"ם (7.4.2013); פס"ד וינשל, פס' 27- 30; חבקין, 160-158).

יש להפנות להלכה הפסוקה, לפיה יש להבחין בין העובדות המהוות את עילת התביעה לבין הראיות הנדרשות להוכחת העובדות: "הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות"(פס"ד גיא ליפל, פס' 48).

...

בתצהיר הראשון ציינו התובעים (בתצהירים זהים) כי "בגיל חמישה חודשים לאור גדילת הראש בצורה לא נורמלית, בתאריך 16.5.11 בוצעה בדיקת MRI ובסמוך לכך (כעבור יום או יומיים לפי מיטב זכרוני) הרופאים בישרו לנו את הבשורה המרה ונודע לנו על מחלת Dandy-Walker syndrome ממנה סובל ש'". ובהמשך: "הרעיון להגיש תביעה עלה אצלנו לאחר שגיסתי שמעה מחברה טובה שלה על מקרה דומה, והמליצה לנו לפנות לעו"ד רחמני רבינוביץ' אשר מטפלת באותה חברה. לאחר שהתייעצנו עם עורכת הדין – עו"ד ד"ר רינה רחמני רבינוביץ', החלטנו להגיש את התביעה. פגשנו את עורכת הדין לראשונה ביום 18.5.18 וביקשנו שתייצג אותנו בתביעה". בתצהיר השני העלתה התובעת גרסה שונה לגבי המועד הראשון בו נודע לה על התסמונת וציינה כך: "כשש' היה בן 5 חודשים, הגעתי לביצוע בדיקה שגרתית בטיפת חלב שכללה חיסון, ובדיקת משקל, גובה והיקף ראש. האחות בטיפת חלב שמה לב בעת בצוע הבדיקה כי היקף הראש של ש' גדל באופן משמעותי (ביחס לבדיקה הקודמת). האחות אמרה לי שמדובר במשהו שאיננו תקין ושהיא איננה יכולה לחסן את ש' אלא רק באישור רופא והפנתה אותי למרפאה. רופאת המשפחה בקופ"ח לאומית הפנתה אותי לבדיקת אולטרסאונד, ולאחר שהגיעו התשובות של הבדיקה נאמר לי שיש לחץ מוחי ונשלחנו לבדיקה אצל רופא נוירוכירורג בסורוקה – ד"ר מיקי גידון. ד"ר גידון בדק את ש' והסביר לנו שהוא מאשפז את ש' שהיה באותה עת בן 5 חודשים באופן מידי כי יש הצטברות נוזלים במוח שגורמת ללחץ במוח. כמו כן הסביר שבמהלך האשפוז תבוצע בדיקת סי.טי. ואולי גם אם. אר. איי. עם קבלת תוצאות הבדיקות הוחלט לנתח את ש' כי נמצאה ציסטה בגומה האחורית של המוח, הוסבר לנו שבמהלך הניתוח יוכנס נקז, כדי לנקז את הנוזלים במוח. קיבלתי את הבשורה המרה בצורה מאד קשה! תינוק כל כך קטן כבר צריך לסבול! פחדתי מאוד מהניתוח! והייתי מבולבלת מכל מה שקורה סביבי, חסרת שקט וסובלנות. ש' הוכנס לניתוח. כעבור יום או יומיים, לפי מיטב זכרוני, ד"ר גידון הסביר לנו כי על פי כל הסימנים והבדיקות, שילה יוסף סובל מתסמונת דנדי ווקר. זו הפעם הראשונה ששמעתי על התסמונת הזו. ד"ר גידון הסביר לנו על תסמונת דנדי ווקר ושהיא מולדת ולפי מיטב זכרוני גם אמר לנו שלדעתו יש קשר בין השומות שהוא נולד איתם לציסטה שנמצאה במוח ושהיא גורמת לחסימת הנוזלים...לא נאמר לי שזו תסמונת שניתן היה לגלות במהלך ההיריון בסקירת מערכות העובר שעשיתי". ובהמשך ציינה: "ככל שהימים חלפו וקראתי באינטרנט על תסמונות דנדי ווקר וגם על התסמונת העורית, חלפה בראשי המחשבה שאולי הייתה פה רשלנות ושלא איתרו את הבעיה של ש' עוד בהריון. כשש' היה בן שלוש וחצי בערך...הלכתי להתייעץ עם עו"ד אלטרמן בעניין של ש'. עוה"ד שאל אותי אם היית יודעת שיש בעיה בעובר האם היית עושה הפלה? עניתי לו שאני חושבת שלא הייתי מפילה את ש'. הוא אמר לי, אז אין לך מה לתבוע! וככה זנחתי את העניין...הרעיון לנסות ולהגיש תביעה בכל זאת, עלה אצלנו לאחר שאחותי, הילה, שמעה מחברה שלה שגם לה עורך דין אמר שאין עילה לתביעה לרשלנות בהריון של הבן שלה ובכל זאת עורכת הדין הגישה תביעה לבית המשפט והם נמצאים אפילו בהליך גישור, והיא המליצה לנו לפנות לאותה עורכת דין אשר מטפלת באותה חברה". תצהירו של התובע דומה לתצהיר התובעת.

התובעים טוענים בסיכומיהם כי לא קיבלו לידם עד מועד השחרור מאשפוז את הרשומות הרפואיות ולכן יש לדחות את מרוץ ההתיישנות לכל הפחות עד לאחר מועד זה. דין הטענה להידחות, לא רק בשל העובדה שתוצאות האולטרסאונד היו בידי התובעים עוד ביום 11.5.11.

ההלכה הפסוקה דחתה טענות מסוג זה ודחתה הטענה כי יש להתחשב בחוסר יכולתו של התובע להתפנות לטפל בתביעה עקב טיפולים רפואיים והתמודדות במישורים שונים עם הפגיעה והנזק ולהתחיל את מרוץ תקופת ההתיישנות רק לאחר מכן: "אותו רציונל העומד בבסיס הדברים שלעיל, מוליך גם למסקנה לפיה תקופת ההתמודדות עם הפגיעה וההתארגנות לגיבוש הראיות והתביעה, לא תביא לעיכוב בתחילת תקופת ההתיישנות. כך, תקופת ההתיישנות מתחילה "לרוץ" גם בנסיבות בהן הניזוק נזקק לטיפול בנזקיו, ובתוך כך – לעבור טיפולים רפואיים, לשקם את מצבו הכלכלי, המשפחתי או הנפשי.

לאור כל האמור, אני מקבלת הבקשה ומורה על דחיית התובענה בשל התיישנותה.

על פי המתואר בכתב התביעה, בין השנים 1992 – 2012 עבד התובע כמעבד ומלטש שיש בשני בתי מלאכה, ובעיקר עסק בעיבוד לוחות שיש של חברת אבן קיסר, הנתבעת 1 (להלן: "חברת אבן קיסר"), עד לגילוי מחלתו בשלב מאוחר יותר – שאז עסק בעיקר במדידות והרכבות של שיש.

עוד טען התובע, כי נתבעת 3 - מדינת ישראל באמצעות משרד התעשיה, המסחר ותעסוקה, לא קיימה את חובתה כרגולטור שאחראי על בטיחות העובדים, ולא התאימה את תקנות הבטיחות בעבודה לסיכונים הקשורים בעיבוד סוג זה של משטחים, ומכאן שגם היא אחראית לנזקים שנגרמו לתובע בעקבות מחלתו.

כמו כן, נטען שטענת התרמית לא הועלתה בכתב התביעה ויש בהעלאתה משום הרחבת חזית אסורה, ומכל מקום אין מקום להחיל סעיפים אלה במקום בו התובע ידע על מחלתו ועל הקשר בינה לבין עבודתו ולא ערך את הבירורים הרפואיים והמשפטיים הנדרשים כדי להגיש את תביעתו כנגד הנתבעות טרם חלוף תקופת ההתיישנות.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הדין והפסיקה, באתי לידי מסקנה, כי נכון לעת הזו דינה של הבקשה להידחות.

אני סבורה כי בעיתוי הנוכחי אין בידי כלים ראייתיים מספקים להכרעה בשאלת ההתיישנות, וכי הכרעה זו דרושה בירור עובדתי שניתן לערוך רק לאחר שמיעת הראיות בתיק.

לאור האמור לעיל, הבקשה, בשלב זה, נדחית.

לטענת התובע פנייה לייעוץ משפטי בשלב מוקדם יותר לא היתה מסייעת לו, כעולה מעדות עו"ד טומשין שהבהיר כי לו היה התובע מגיע אליו מספר שנים עובר למועד פגישתם, היה, ככל הנראה, מודיע לו שאינו יכול לסייע לו. זאת לאור ההתייעצות והידע שהיה בידו באותה תקופה בדבר תביעות בהן נשלל באופן גורף קיומו של קשר סיבתי בין הופעתן של מחלות מקבוצת ה- IPF לחשיפה תעסוקתית כלשהיא.

הנתבע מפנה לעדות פרופ' קרמר לפיה הבדיקה המיוחדת שעבר התובע היתה מוכרת לו כבר משנת 1999, קופות החולים מממנות את בדיקת המתכות במקרים מסויימים והוא עצמו שלח מטופלים דוגמאת עובדי מיפעל אבן קיסר לבדיקה, מאחר ומעסיקם סרב להכיר באחריות לפגיעתם.

הנתבע מפנה לפסק הדין בע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ בו נקבע כי מרגע שנתגלתה לראשונה מחלתו הקשה של המערער היה עליו לנהוג כאדם סביר ולפנות בסמוך לגילוי המחלה כדי לנסות לברר אפשרות קיומה של זיקה סיבתית בין מחלתו לסביבת עבודתו, וטוען כי גם במקרה זה לא ברור מדוע לא פנה התובע אל הנתבע או ליעוץ משפטי על מנת לבחון זכאותו לגימלה.

זאת הן מהטעם ששוכנענו כי עילת התביעה התגבשה רק במועד מאוחר למועד גילוי מחלת התובע, קרי התגבשה רק בשנת 2014 עת אובחן לראשונה כחולה במחלה שנובעת מחשיפה תעסוקתית והן מהטעם שבנסיבות המיוחדות של עניינו יש להחיל את הוראותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות על סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

...

סוף דבר – מהטעמים השונים שפורטו לעיל תביעת התובע מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע את התשלומים בגין גמלת הפגיעה מהעבודה החל ממועד קביעת הנכות, קרי 1.1.2009.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 ₪, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

בהקשר זה נקבע כי לא די שטענת העקרות לא הוכחה, אלא שטעמי מדיניות משפטית אינם תומכים בפטור מאחריות נזיקית, או חוזית, לשם "שמירה על שלמות התא המשפחתי", על חשבון האוטונומיה הנתונה לבן הזוג לבחור שלא להיות להורה או לבחור את האופן בו יהפוך להורה.

לדבריה בשלב מסוים הופתעה לשמוע את אמו של המשיב מספרת לו על עקרותו עקב מחלת ילדות ועל פגם גנטי.

בדומה לכך, בעת הודעתה של המערערת על רצונה להתגרש, שאל אותה המשיב אם הילד שלו, מה שמעיד על ידיעתו עוד קודם על כך שאינו אבי הילד, ולא, כקביעת בית המשפט, על גילוי מאוחר.

כל אותם נימוקים השוללים הכרה בעוולה משפטית בגין ניאוף, שוללים עוולה משפטית בגין "הונאת אבהות" (להיקש בין אי הכרה בעוולה בגין ניאוף לבין אי הכרה בעוולה בגין אי גילוי מידע בין בני זוג ראו עניין פלונית, סעיפים 49-48 לחוות דעתה של כב' השופטת י' וילנר).

...

עם זאת, נראה כי פסיקת פיצויים עונשיים דורשת חומרה מיוחדת של נסיבות העוולה ותוצאותיה, מעבר לחומרה שבעוולה כשלעצמה, שלא התקיימה בענייננו (הואיל והדברים נאמרים למעלה מן הצורך, לא מצאנו לנכון לנקוב בסכום הפיצוי הלא עונשי הראוי, והסתפקנו בהערות הקצרות שלעיל).

אשר על כן, הערעור מתקבל.

פסק דינו של בית המשפט קמא מבוטל ותביעת המשיב נדחית.