אחריות מקצועית של עורך דין על הפניית תיק לעורך דין אחר

כללי לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 47/18 מיום 14.2.2019 (עורכי הדין אב"ד עו"ד יעקב בויאר, עו"ד אהרון רוני קשלס, עו"ד ד"ר איסר בירגר), במסגרתו נדחה עירעורו של המערער על פסק דין, לרבות החלטות ביניים, של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בירושלים (להלן- בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 12/11 (עורכי הדין אב"ד עו"ד ניר לוי, עו"ד איילת אשל-שפון ועו"ד ורד קורח שריקי).

בית משפט השלום בפסק-דינו מיום 11.3.2015, קבע כי מוטלת על עורך דין, במסגרת אחריותו המקצועית כלפי לקוחו, החובה לנהל הליך משפטי במיומנות ובכלל זה - לפעול בהתאם לסדרי הדין ולעמוד בלוחות הזמנים בהתאם להוראות הדין והנחיות הלקוח.

על פסק הדין, הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 119116-05-15), אשר בהתאם להסדר דיוני, הכריע על דרך הפשרה, במותב אחר, ביום 18.2.2016, וחייב את המערער לשלם למתלוננים סך כולל של 80,000 ש"ח, בתוך 30 יום, אחרת, ככל שלא ישולם, במלואו ובמועדו, יעמוד פסק-דינו של בית משפט קמא על כנו.

בפתח דבריו מצא להעיר שהמערער הגיש הודעת ערעור אשר "כימעט ואינה מפרטת את טענותיו" וסרב להמלצת בית הדין להגיש כתב ערעור מתוקן, בהתאם, וחרף האמור, ניתנה לו היזדמנות להשלים טענותיו בעל-פה, אולם, ללא שהסתייע בידו "לשפוך אור על נימוקיו או להפנות לראיות ולמסמכים ספציפיים שיוכלו לתמוך בהן". לגופו של עניין, נקבע כי פסק הדין בהליך האזרחי מהוה, לפי סעיף 67 לחוק, ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, ראיה לכאורה בהליכי המשמעת.

בית המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור על פסקי-דינם של בתי הדין למשמעת של לישכת עורכי הדין, בהיותם הגוף המקצועי אשר הופקד, מכוח מומחיותם וסמכותם, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק מעוגנת בסעיף 49(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, יונקת חיותה מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, והוחלה אף על הדין המשמעתי (על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פ"ד נח (4) 55 (2004; להלן- ענין חרמון); עש"מ 687/05 מדינת ישראל נ' אלי עמר (11.5.2005; להלן- עניין עמר); בר"ש 1185/13 פנינה אוחנה נ' נציבות שירות המדינה (03.04.2013); עש"מ 7859/07 מדינת ישראל נ' בר יוסף (19.12.2007); בר"ש 2736/11 מדינת  ישראל נ' ד"ר משה פרלמוטר (24.07.2011)).

...

כללי לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 47/18 מיום 14.2.2019 (עורכי הדין אב"ד עו"ד יעקב בויאר, עו"ד אהרון רוני קשלס, עו"ד ד"ר איסר בירגר), במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על פסק דין, לרבות החלטות ביניים, של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן- בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 12/11 (עורכי הדין אב"ד עו"ד ניר לוי, עו"ד איילת אשל-שפון ועו"ד ורד קורח שריקי).

עמדת בית הדין הארצי מקובלת עלי.

סוף דבר, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית משפט לערעור בהכרעת הדין ובגזר הדין.

אשר על כן, הנני דוחה את הערעור.

רקע עובדתי המבקשת הגישה לבית משפט קמא תביעה בעילה של אחריות מקצועית רפואית, נגד המשיבים.

הוא הפנה לארבעה תיקים נוספים שמתנהלים כעת, ובהם נסמך משרד באי-כוח התובעת על חוות דעת של פרופ' ברק.

לדידה של המבקשת "לא יעלה על הדעת כי מומחה המצוי ביחסי עבודה עם צד להליך, במסגרתם ייאלץ להפגש עם עורכי הדין במשרדו של הח"מ לצורך הכנה לישיבות הוכחות ולקבל שכר עבור הפגישה והעדות (מעבר לשכר טירחתו אשר שולם לו עבור חוות הדעת) יתמנה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט". לצד הטענות הנוגעות לתיק זה, בא-כוח המבקשת מפנה להליך אחר שבו העביר בית משפט השלום ביקורת על המומחה, בשל כך שלא ציין הכירות עם מומחה שהגיש חוות דעת מטעם הצדדים.

עמדת המשיבים היא כי החזקה בדבר מקצועיותו ואמינותו של המומחה לא נסתרה, ואין די בכך שמומחה נותן חוות דעת עבור תובעים או טענה לקיומו של חיכוך בין המומחה לבין אחד מעורכי הדין בהליך אחר שבו עורך הדין חקר את המומחה כדי להביא לביטול המינוי.

...

המומחה שב על עמדתו כפי שהועלתה לפני בית משפט קמא וציין כי מטרתו של בא-כוח המבקשת "הינה אך ורק לפגוע בשמי הטוב ובמוניטין הרב שצברתי במהלך עשרות שנותיי כרופא בקרב קהילת הרופאים כמו גם בקרב קהילת עורכי הדין". דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים החלטתי לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור.

נראה אפוא על יסוד כל האמור כי אין מנוס מהחלפת המומחה במומחה אחר.

סיכום על יסוד האמור, הערעור מתקבל.

כן עולה מתצהירו, כי כנגד קבלת השיקים הנ"ל, החתימו אותו עורכי הדין על החוזה (12/11/15), טרם שהמוכרת או נתבע 4 חתמו עליו וכאשר בקש לקבל עותק מהחוזה קיבל עותק לא חתום תוך שנאמר לו – כי יקבל עותק חתום רק לאחר רישום הערת אזהרה ובתנאי שיעביר סך במט"ח של – 600,000 ₪ לחשבונה של המוכרת בבנק בחו"ל בהתאם לפרטים שנמסרו לו ע"י עו"ד אדר.

עוד נישאל עו"ד אדר, מדוע לא הפנה את התובע לייצוגו של עורך דין אחר ועל כך השיב כדלקמן: "ש. האם בעיסקה כזו שלמעשה לא פוגשים את המוכר. בעיסקה שהחלטת ליטול על עצמך את ייצוגו של הצד השני, האם לא היה ראוי שתפנה אותו לשכור שירות של עו"ד אחר? אמרת כעת שאתה הצעת לייצגו.

גם הטענה כי נאסר עליו להיות מיוצג ע"י עו"ד אחר בחוזה – הגם שאינה רלבאנטית להכרעה בתיק זה, נראית בעיני כבלתי מהימנה ואינני מקבל את טענתו כי נכפה עליו להיות מיוצג דוקא ע"י עורכי הדין, במיוחד נוכח ניסיונו הרב ועסוקו בתחום.

ככלל, עו"ד המייצג לקוח בעיסקה שעניינה רכישת קרקע או מקרקעין – חב כלפיו בחובות זהירות ונאמנות, במסגרתן מוטלת על כתפיו החובה לבצע בדיקות משפטיות ברמת זהירות בה חב "עורך-דין סביר", קרי – אחריותו המקצועית של "עורך דין סביר" היא מעבר לנדרש מזו של "האדם הסביר" (ת.א. 1273/04 (מחוזי ת"א) פנטהאוז רחמני נכסים בע"מ נ' עו"ד פפר, (לא פורסם, ניתן ביום 18/7/2010 ).

...

התובע ישלם לנתבעת 1 את יתרת שיעור הפיצוי מוסכם על פי החוזה בסך כולל של – 202,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום ביטול החוזה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד של הנתבעים 2 ו -3 – נדחית.

התביעה שכנגד של הנתבע 5 – נגד התובע (כנתבע שכנגד), נדחית.

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 5738-07-18 גנים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ תיק חצוני: תיק עזר בפני כבוד השופט אמיר לוקשינסקי-גל תובע מועתסם גנים, עו"ד נתבעת מגדל חברה לביטוח בע"מ ב"כ התובע: עו"ד ליאור פרי ב"כ הנתבעת: עו"ד בת שבע אדיב פסק דין

עניינה של התביעה הנו היתנערות של חברת הביטוח מלשפות את עורך הדין בגין נזקים שנגרמו בשל רשלנותו המקצועית, בנסיבות שבהן עורך הדין קיים את חובות האמון שלו כלפי הלקוח, נטל אחריות על שגיאתו ופעל להקטנת הנזקים.

יצוין כי בדוא"ל נכתב "אתם תשלמו את היתרה ונסגור את העניין" כאשר מנוסח הפניה עולה כי הכוונה לתובע ולשותפיו למשרד עורכי הדין.

בעניינינו, מכתב התובע למבטחת מיום 28.11.17, המצורפים לו טופס הודעה על מקרה ביטוח ומכתב המפרט באופן מסודר את רשלנותו המקצועית של התובע כעורך דין ואת הנזק הצפוי להגרם בעטיה ללקוח (לאחר הפעולות שבוצעו לצורך הקטנת הנזק) מהוה באופן חד מסירת הודעה בכתב "בדבר נסיבות אשר עלולות להוות עילה לתביעה על פי הפוליסה". מכאן הוא כשלעצמו מהוה "מקרה ביטוח" לפי ההרחבות לתנאי הפוליסה שהנפיקה המבטחת.

כמו כן, עיון בחוות דעת מומחה המבטחת עצמה מעלה כי אין בו ולו טענה אחת נגד תוכן מכתב הפנייה של עו"ד אל עסל לרשות המיסים, או כי היה מקום לנסחו אחרת.

סכום זה ישולם לתובע עצמו בכפוף לכתב ויתור מטעם החברה שלפיו, בכפוף לבצוע פסק הדין על ידי הנתבעת, היא לא תגיש תביעה נוספת נגדה בגין רכיבי הנזק שנתבעו על ידי התובע בתביעה זו; או לחילופין ישירות לחברה בכפוף לקבלת אישור בכתב של התובע ושל החברה לבצוע פסק הדין בדרך זו. לסכום האמור יש לצרף הוצאות ושכ"ט עו"ד שישולמו לתובע.

...

טענה זו של מומחה המבטחת מובילה למסקנה הפוכה מזו שהמבטחת טוענת לה. כאמור, טענת המבטחת היא שעסקת העברת המקרקעין לא בוטלה, מאחר שהיא הצמיחה למר עונאללה ולחברה יתרונות אשראי.

לכן גם בפוליסה עצמה בסעיף 8(ה) המבטחת אינה רשאית לחייב את המבוטח להתגונן מפני תביעה "אלא אם יועץ משפטי בכיר (עליו יוסכם בין המבוטח והמבטח) יחווה את דעתו שיש סיכוי סביר להתגונן מפני התביעה כאמור". יפים לענייננו דברי בית המשפט בת"א (מחוזי חי') 466/01 ביאדסה נ' עבד אלכרים ואח' (13.1.4): "במקרים מספר נתקלתי בפוליסות ביטוח בהן מחריגה חברת הביטוח את אחריותה במקרה שהמבוטח מודה בחבותו. סברתי, ועודני סבור, כי מדיניות משפטית ראויה חייבת לכבד הודאתו של מבוטח בחבותו, מקום בו המבוטח אכן סבור, בתום לב, כי הוא אחראי לנזק שנגרם לאדם אחר. ברוח דברים אלה, סברתי, כי אין לאפשר לחברת הביטוח להתנער מחבותה רק משום שהמבוטח גילה את דעתו האמיתית ביחס לאחריותו לנזק שגרם, ואין להשלים עם כך שבשל מדיניות חברת הביטוח, המבוטח יגרר לדבר שקר, ויכחיש אחריותו לאירוע מסויים, מקום בו הוא סבור, באמת ובתמים, שנזק מסוים נגרם באחריותו" (וראו גם ת"א (שלום ת"א) 24564-11-09 עו"ד אוחיון נ' איילון (9.9.12)) (להרחבה נוספת ולגישה שלפיה סעיפי איסור הודאה בחבות נוגדים את תקנת הציבור, ראו בספרו של אליאס לעיל, בעמ' 1257-1258).

סוף דבר על הנתבעת לשפות את התובע בסך של 437,084 ₪, בצירוף ריבית שקלית בהתאם לסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית) ממועד תשלום שוברי המס (14.2.18) ועד מועד התשלום בפועל (למקרים של הפרות חמורות המצדיקות שערוך לפי החלופה הגבוהה יותר בחוק פסיקת ריבית, שנכון להיום הינה ריבית שקלית ולא הפרשי הצמדה וריבית, ראו דבריי בת"א 20691-05-19 גלברט נ' צמח (19.6.22) בפסקאות 73-83 לפסק הדין).

ביהמ"ש הפנה שם למאמרו של א' יעקב "רשלנות בין כתלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי דין במסגרת הדיון המשפטי", עיוני משפט, כרך כו (תשס"ב-תשס"ג) 5.

בע"פ 236/88 אברהם איזמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נקבע כי "עניינית ומהותית, זהות חובותיו של הפרקליט בכל הליך; הוא מייצג את לקוחו וטוען בשמו. אולם, גם כמייצג של לקוח יש סייגים החלים עליו: ראשית, אל לו להעיד מיוזמתו, בשמו, בתיק בו הוא מופיע ולערבב את הייצוג עם ההזדהות האישית. שנית, עורך הדין אינו רשאי לשקר ביודעין בבית המשפט או להציג ביודעין מיסמך כוזב כמסמך אמת". כמו כן נקבע כי "אם עורך הדין יודע אל נכון, שהדברים אשר אותם הוא משמיע הם דברי שקר, לא יוכל להתכסות בטענה, שהוא שליחו של אחר ורק חוזר על דברי האחר. מי שעורך בעצמו מיסמך עבור הלקוח או מעורב באופן אישי". מכאן שאם הנתבע כתב דברי אמת לבית הדין, הוא לא אמר אמת בהליך זה. לנוכח חוסר הסבירות של שתי הגרסאות, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי התובע היה אדיש לאחר ישיבת שמיעת הראיות לתוצאות ההליך שכן הבין היטב את תוצאות הבגידה באישתו, אך סבר שיצליח להסדיר החיוב הצפוי בכתובה במו"מ עם גרושתו.

...

מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח הטענה של האם כי איבדה את מכשיר הטלפון הנייד שלה ולכן אין לה אפשרות להציג התכתבויות קודמות עם הגרושה.

לכן, בנוסף למסקנה שהתובע ידע על פסק הדין ממזכירות בית הדין, או מגרושתו, או יום לפני חלוף המועד להגשת הערעור, מהנתבע, ביהמ"ש דוחה הטענה כי מחדל של הנתבע, גרם לנזק לתובע.

סוף דבר אשר על כן, ביהמ"ש דוחה התביעה ללא צו להוצאות.