אחריות מעסיקים להתקפי לב של עובדים

לאחר שנשמעה עדותם של התובע ושל אביו, חזר בו צד ג' מהכחשת יחסי העבודה והעיד כדלקמן: "יש סיכסוך גדול בין האחים, בעקבותיו (בוכה). בעקבותיו עברתי התקף לב (בוכה) ניתוח לב פתוח, והתרגשתי ומה לא? היום יש לי בעיות זיכרון קשות ויש לי אישורים רפואיים ויש לי אי ספיקת דם למח, ואני לא יכול, לא מרוכז, לא זוכר שעות ודברים. מה שאני כן יודע שמס' ימים לפני שהוא ניפצע הוא עבד בחנות ואז הוצאתי אותו להתקנה שבה הוא ניפצע. לא אמרתי את זה בהתחלה בגלל הסיכסוך שהיה בינינו וקיים עד היום. הוא התחיל לעבוד בחנות ויצא לאיזה עבודה. לא זוכר כמה ימים לפני העבודה הוא התחיל, זה העיק לי על המצפון שאמרתי דבר שהוא לא נכון, שהוא לא עבד, וכך גררתי את הבן שלו לסכסוך שלנו, בעקבותיו (בוכה)." לאור השינוי בגירסתו של צד ג' ועל מנת לברר את מועד תחילת ההעסקה של התובע אצל צד ג', שכן בעיניין זה נשמעו מספר גרסאות[footnoteRef:1] בהסכמת הצדדים ניתן צו להמצאת דו"ח איכון של מכשיר הסלולאר של התובע.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 369 (א) לחוק הביטוח הלאומי (בנוסחו בזמנים הרלוואנטיים לתביעה), שכותרתו "אי רישום ואי תשלום דמי ביטוח- אחריות המעביד", קבע כדלקמן: "לא נרשם מעביד בהתאם לתקנות על פי סעיף 379 או לא שילם במועד התשלום את דמי הביטוח בעד עובד פלוני, ולפני הרישום או אחרי מועד התשלום ולפני סילוק הפיגורים קרה לעובד מקרה המזכה לגימלה, רשאי המוסד לתבוע מהמעביד סכום השווה לגימלאות בכסף ששילם המוסד, או שהוא עתיד לשלמן, ואת השווי הכספי של הגימלאות בעין שניתנו לזכאי לגימלה, בקשר לאותו מקרה". סעיף 353 (א) לחוק הביטוח הלאומי קובע לעניין מועד התשלום כדלקמן: "מועד התשלום של דמי הביטוח יהיה, לגבי עובד- היום ה-15 בחודש שאחרי תקופת התשלום, ולגבי כל מבוטח אחר- היום ה-15 בחודש של תקופת התשלום; השר רשאי לקבוע מועדים אחרים במקום המועדים שבסעיף זה, לכלל המבוטחים או לחלק מהם, ולכל דמי הביטוח או לחלק מהם". כמו כן, תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח), התשי"ד-1954 קובעת את ההוראות בדבר הדין וחשבון שחייב מעביד להגיש למוסד בגין עובדיו : "(א)כל מעביד יגיש במועד תשלום דמי הביטוח בעד עובדיו דין וחשבון, לפי טופס שאפשר להשיגו בכל אחד מסניפי המוסד, בדבר השכר המשתלם לכל אחד מעובדיו בתקופת התשלום שלגביה מוגש דין וחשבון. היה העובד מבוטח לפי צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב-1972, יוגש הדין וחשבון לפי טופס שניתן להשיגו בסניפי המוסד.

אנו סבורים כי תכלית ההוראה הקבועה בסעיף 369 לחוק, כך לפי לשונו, הייתה לתמרץ מעסיקים לדיווח על עובדיהם ולשלם בגינם דמי ביטוח מראש, בסמוך לתחילת העבודה, על מנת שיזכו לכסוי בטוחי, ואין תכליתה לתמרץ מעסיקים לדיווח למל"ל על העסקה של עובד פלוני לאחר שניפגע.

...

על רקע האמור, ביום 8/2/17 הוגשה התביעה דנן, להכרה בתובע כנפגע בעבודה.

אנו סבורים כי תכלית ההוראה הקבועה בסעיף 369 לחוק, כך לפי לשונו, הייתה לתמרץ מעסיקים לדווח על עובדיהם ולשלם בגינם דמי ביטוח מראש, בסמוך לתחילת העבודה, על מנת שיזכו לכיסוי ביטוחי, ואין תכליתה לתמרץ מעסיקים לדווח למל"ל על העסקה של עובד פלוני לאחר שנפגע.

סיכומו של דבר, התביעה כנגד צד ג' נדחית.

הגם שהתביעה נדחתה, בשים לב להתנהלותו של צד ג' בעת בירור התביעה ולאורך ההליך דנן, אנו קובעים כי צד ג' ישלם לנתבע בתוך 30 יום הוצאות משפט בסך 7,000 ₪.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 23414-08-17 לפני: סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ נציג ציבור (מעסיקים) מר אלי ביהרי התובע: אריה בראונר ע"י ב"כ: עו"ד אליעזר בר הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד שירלי ברדוגו החלטה

באותה שיחה עם ד"ר שאבי הצליח התובע להקטין את תחומי האחריות שבקש ד"ר שאבי להטיל עליו, עובדה שיש בה כדי לתמוך בטענתו של התובע כי הטלת תחומי אחריות נוספים הלחיצה אותו: "ש. איזה תפקיד הוא הסכים בסופו של דבר לקחת על עצמו?

לא נעלם מעינינו כי התובע לא סיפר על אודות השיחה שהייתה לו עם הממונה עליו, לא בבית החולים ולא בסמוך לכך, ברם עת מגיע אדם לחדר מיון והוא מצוי בהתקף לב לא מצופה שיספר לרופאיו את קרות אותו יום.

...

הכרעה: לאחר ששמענו את עדותו של התובע של התובע ואת עדותו של ד"ר מנשה שאבי, המנהל הרפואי של מחוז מרכז, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי יש מקום להעביר עניינו של התובע למומחה רפואי על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי.

באותה שיחה עם ד"ר שאבי הצליח התובע להקטין את תחומי האחריות שביקש ד"ר שאבי להטיל עליו, עובדה שיש בה כדי לתמוך בטענתו של התובע כי הטלת תחומי אחריות נוספים הלחיצה אותו: "ש. איזה תפקיד הוא הסכים בסופו של דבר לקחת על עצמו?

לבסוף החלטנו לקחת אחריות על פיילוט ראשוני על קלינאיות תקשורת.

יובהר כי במהלך השנים ולבטח לאחר שמצבו הבריאותי של התובע התערער בעקבות התקף לב והניתוח שעבר בגינו בשנת 2006, דומה שהתובע לא ביצע בפועל עבודה בשעות נוספות או כוננויות לפחות החל משנת 2010 (עת עבד בתפקיד צ'קר בהתאמה למגבלותיו הרפואיות), ויחד עם זאת תוספת השכר שולמה לו חרף העובדה כי זו הייתה מותנית בבצוע הקף השעות הנדרשות לכך בפועל.

הינה כי כן, בהתאם להוראות חוק יסודות התקציב הנ"ל, אחראי הממונה על מנגנון של בקרה ופקוח הדוקים על הרשויות המתוקצבות בתחום השכר של העובדים בכדי לשמר את קופת הציבור (ראו לעניין זה עניין מגן דוד אדום; בג"צ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט (4) 749, 773-774).ב בנסיבות דנן – כאמור שולמה לתובע תוספת שכר בסך 3,110 ₪ תקופה ארוכה במהלך העסקתו על ידי המדרשה, בלא שביצע בפועל עבודה בשעות נוספות וכונניות בהקף שנידרש לצורך קבלת התוספת לשכר.

בתאריך 20.9.07 היתקבל מיסמך של רופא תעסוקתי המופנה למעסיק, בו אושר למדרשה להעסיק את התובע כאב בית תוך שימת לב לכך שאינו יכול לבצע עבודות מאמץ פיזי כאשר ההגבלה היא לשנה (נספח כד לתצהיר התובע).

...

סוף דבר: תביעת תובע על כל סעדיה לרבות הבקשה לסעדים זמניים - נדחית.

התובע ישלם למדרשה 71,984 ₪ , בגין השבת תוספת שכר ששולמה לו החל מחודש 12/2011.

כמו כן, התובע ישלם לנתבעת 1 (המדרשה), בגין הוצאות משפט, סך של 15,000 ₪, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

מעבידתו הקודמת של התובע 2 גילתה שהוא גנב תרופות מבית האבות, שבו הוא עבד כאח, והוא נאלץ להתפטר.

דיון והכרעה סעיף 42א'(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, קובע כך: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". הצדדים אינם חולקים על קבילותם של הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי בהליך שלפניי, ומכל מקום הנתבעים לא ביקשו להגיש ראיות לסתור.

התובע 2 תיאר בסעיף 9 לתצהירו את תחושותיו מיד לאחר שקבל את שיחת הטלפון מהנתבעת 2, אשר בישרה לו על פתיחת חקירה פלילית נגדו: "מיד לאחר אותה שיחה, הרגשתי לחץ בחזה ותסריטים אפוקליפטיים החלו לקונן בראשי בהם אני מואשם בעבירות קשות, נאלץ להיתמודד עם אפשרות של ענישה פלילית ואף נאלץ לבזבז סכומי כסף משמעותיים על מנת להוכיח שלא עשיתי שום דבר בנגוד לחוק". דברים דומים נאמרו בעדותו של התובע 2 לפניי (עמ' 14, ש' 26-23): "אני יודע שהבן אדם עשה עבירה שבן אדם אחרי התקף לב שעברתי קבלתי פיצויים ומיד היתקשר ואמר שיש לי תיק במישטרה והאשימו אותי בגניבה, אני הייתי באותו זמן ממש לא ידעתי מה יקרה איתי, היה לי בעיה פחדתי מה קורה עם המשפחה שלי, מי יפרנס אותם, ואם אני אשב בבית סוהר ממש פחדתי והייתי בשיקום לב וכל הזמן הייתי במעקב". גזר הדין של בית משפט השלום בכפר סבא בהליך הפלילי היתייחס בין היתר להשלכות מעשיו של הנתבע 1 על המתלוננים השונים, ובהם התובע 2: "... הנאשם גילה אדישות מקוממת להשלכות מעשיו על קורבנותיו. כך ידע היטב שמר רפאילוב, המתלונן באישום השלישי, לקה בעבר בהתקף לב, הנאשם אף ייצגו בתיק שבו נטען כי ההתקף הוא תאונת עבודה, ניצל כשלים בעבודתו אליהם נחשף במהלך ייצוגו, ותפר עבורו חקירה פלילית" (עמ' 72 להכרעת הדין, ש' 9-6).

...

לאחר ששקלתי את הדברים, ובנסיבות העניין, אני מורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 1 פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 30,000 ₪ ולתובעת 2 פיצוי בסך של 10,000 ₪.

פיצויים עונשיים בפסק הדין בעניין רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים - 6/7/09), שאליו הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, עמד בית המשפט העליון על המקרים שבהם ראוי לפסוק פיצויים עונשיים, כדלקמן (סעיפים כ"ב-כ"ד לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין): "הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים ... פיצויים אלה 'לא באו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. הם מעניקים לו פיצוי העולה על נזקו. הם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' ... ברם, 'בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים'. בעבר נדרשתי לטעמה של הגישה המצמצמת: 'הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד...'. ובמקום אחר: 'מטרתם של הפיצויים העונשיים היא להעניש את המזיק... ובמיוחד להרתיע את המזיק ואחרים... הם ניתנים ככלל בנסיבות חריגות'". ובהמשך: "כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים 'הוא עונשי והרתעתי' ... הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' ... ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל' ... זוהי כאמור דרך המלך, ויתכנו מקרים חריגים שבחריגים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצויים עונשיים גם לאחר ענישה פלילית. קרי, הסמכות העיונית העקרונית לעשות זאת קיימת". גישה מעט שונה ניתן למצוא בהערותיו של כב' השופט ריבלין (בעמ' 17-16 לפסה"ד): "שנית, לגבי הפיצויים העונשיים. חברי מזכיר בפסק-דינו את הגישה המסורתית המנתחת את הפיצויים מסוג זה לאור מטרות עונשיות קלאסיות. קיימות גישות שלפיהן 'הפיצוי העונשי' מעוגן במטרות 'נזיקיות' יותר, הן במישור ההרתעה היעילה הן במישור התרופתי ... ברי כי תפיסות אלה (שטרם נדונו במשפטנו) עשויות להשליך על שאלת היחס בין הסנקציה הנפסקת בהליך פלילי לבין הפיצוי 'העונשי' הנפסק בהליך נזיקי; אולם נושא זה לא התעורר בענייננו והוא יוותר בצריך-עיון. ככל שמדובר בגישה המסורתית והמקובלת המתייחסת לפיצוי העונשי במונחים של גמול, חינוך וכד', סביר לומר שהנטייה לפסוק פיצוי זה תפחת במקום שתכליות אלה מוצו בהליך פלילי שהתקיים קודם לכן. ראוי לציין עם זאת כי העובדה שנפסקו פיצויים בהליך הפלילי (לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) אין לה נפקות של ממש לעניין פסיקת פיצוי עונשי בהליך הנזיקי, וזאת הן לאור היותה של הסמכות שבסעיף 77 הנ"ל סמכות אזרחית-בגרעינה ... הן לאור הסכומים הנמוכים שנפסקים בפועל מכוח סמכות זו (והמקרה שלפנינו יוכיח)". ב"כ התובעים הפנה מצדו למספר פסקי דין שבהם בתי המשפט מצאו לנכון לחייב בפיצויים עונשיים.

לפיכך אני מחייב את הנתבע 1 בתשלום פיצוי עונשי לתובעים בסך של 20,000 ₪.

התובעים טוענים כי יש להחיל על הנתבעים את האחריות לתאונה מכוח היותם המעסיקים של המנוח, או, לחילופין, מכוח היותם מזמיני העבודה, כהגדרת תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: "התקנות" או "תקנות הבטיחות"), ולחילופין, מכוח היותם הבעלים ומחזיקי הקרקע.

עוד טוענים הנתבעים, כי הסיבה לפטירתו של המנוח היתה מחלה או התקף לב, וכי סירוב המשפחה לבצע במנוח ניתוח שלאחר המוות גרם להם נזק ראייתי משמעותי.

טענתם השניה של התובעים הנה, כי יש להטיל על כתפי הנתבעים את האחריות לתאונה מכוח היותם מזמיני העבודה.

...

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי אין להטיל אחריות כלשהיא על כתפי הנתבעים ועל כן דין התביעה להידחות.

מאחר שהתובעים בחרו שלא לצרף את הצדדים השלישיים כנתבעים, הרי שגם הודעת הצד השלישי, אשר הוצאה על ידי הנתבעים, נדחית.

לאור החלטתי זו, הרי שאין אני נדרש לדון בשאלת היריבות של נתבע 1, בשאלת חובותיהם של הצדדים השלישיים, בשאלת היריבות ככל שהיא נוגעת לצד ג' 1, וכמובן, בשאלת הנזק.