אחריות מעביד על תאונת דרכים של העובד במהלך עבודתו

בעיניין מנורה חברה לביטוח בע"מ בפני בקשת הנתבעת 3, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן:- "מנורה"), ולפיה יקבע בית המשפט כי התובע מושתק מלטעון כי הארוע נשוא כתב התביעה, מיום 14.10.12 הנו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן:- "חוק הפיצויים") ועל כן דין התביעה כנגדה להדחות.

טענת התובע הנה כי במהלך עבודתו התבקש לפרוק את העצים על גג הקומה השניה, וזאת בהתאם להנחיות עובד של הנתבעת 1.

לטענת התובע (ס' 6 לכתב התביעה המקורי) "בעת הרמת העצים באמצעות המנוף לגג הקומה השנייה פגעה חבילת העצים בצנור פלסטיק שמשמש לאינסטלציה ושהיה מונח על הגג", הצנור האמור נפל ופגע בראשו של התובע (להלן:- "התאונה").

תביעה זו התבססה על הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:- "פקודת הנזיקין"), ובה נטען כי ישנה אחריות על המעביד.

מובן כי אין הדבר מונע מהנתבעים 2, 4-8 להעלות טענות הגנה ולפיהן מדובר בתאונת דרכים, זו זכותם (כפי שעשו המעביד וכלל חברה לביטוח בתביעה הראשונה), ואין בעובדה שהמעביד וכלל ויתרו על טענה זו בכדי לחסום את יתר המעורבים.

...

בעניין מנורה חברה לביטוח בע"מ בפני בקשת הנתבעת 3, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן:- "מנורה"), ולפיה יקבע בית המשפט כי התובע מושתק מלטעון כי האירוע נשוא כתב התביעה, מיום 14.10.12 הינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן:- "חוק הפיצויים") ועל כן דין התביעה כנגדה להידחות.

מאחר והתובע קיבל פיצוי מכלל אשר ביטחה את המעביד לפי פקודת הנזיקין, אין לאפשר לו כעת לפנות ולחפש פיצוי ממנורה, אשר ביטחה את המעביד בעילה לפי חוק הפיצויים, כאשר מדובר במסכת עובדתית זהה.

לסיכום תביעת התובע כנגד מנורה חברה לביטוח בעילה לפי חוק הפיצויים תידחה, מחמת קיומו של השתק שיפוטי שנובע מההליך הראשון, אולם אין בדחיה זו כדי לחסום את יתר הנתבעים מלטעון (כטענת הגנה) כי מדובר בתאונת דרכים ועל כן קיים ייחוד עילה.

נתבעת 1 (האחים טהה), ששמשה כקבלן משנה באתר הבנייה (לימים קניון רמות בירושלים), היתה המעסיקה של התובע במועד התאונה.

טענות צד ג' בהודעת נתבעות 2 ו-3 וצד ה' - בית חדש והפניקס צדדים אלה הצטרפו לטענות התובע כי התאונה אירעה עקב פגיעת הבאגר והם מצדדים בגירסתו לפיה עמד על סולם בעת שהבאגר פגע בו. עוד נטען על ידם כי הבאגר היה בבעלות הנתבעת 2, אשר היתה קבלן ראשי באתר והוא הופעל בעת התאונה על ידי עובד של הנתבעת 2.

כמצוין לעיל, הצדדים חלוקים במספר סוגיות; נסיבות קרות התאונה, סיווגה של התאונה כתאונת דרכים, השאלה על מי מוטלת האחריות לקרות התאונה, שאלת הכסוי הבטוחי לאחריות זו ושאלת שיעור הנזק שניגרם לתובע עקב התאונה.

בסעיף 10 לתצהירו, "במועד התאונה ראיתי את התובע נפגע מבאגר מטעם חברת ברדריאן כאשר היה על סולם במסגרת עבודתו". העד אף ציין (בס' 12 לתצהירו) את שמו של נהג הבאגר, עובד של האחרים ברדריאן.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה כי בנסיבות הענין אין מקום לסטות מהחזקה או ההנחה המקובלת כי שיעור הנכות הרפואית האורתופדית שנקבעה לתובע בתחום האורתופדיה שווה לשיעור הנכות התפקודית שיש לקבוע לו. יש לזכור כי אף שלתובע נקבעה על ידי מומחה בית המשפט הגבלה קלה בלבד בתנועות עמוד השדרה המותני, התובע הוא פועל, עובד כפיים, ללא הכשרה בתחום אחר ונכותו עלולה להעמידו בעמדת נחיתות כזו או אחרת כלפי חבריו מחפשי העבודה בתחום זה. התובע לא חזר לעבוד אצל הנתבעת 1 לאחר התאונה (לדבריו אף לא ניסה).

עוד נטען על ידי הנתבעות כי הטענה לשכר לא מדווח, היא הרחבת חזית שלא הוכחה ואין להקיש מהליך שהתקיים בעניין עובד אחר על עניינו של התובע, הליך שהכרעה בו אינה מהווה השתק שיפוטי בענין זה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה ועיינתי במסמכים שהוגשו על ידם, לרבות בפסק הדין שניתן בתביעה שהוגשה לבית הדין, הגעתי למסקנה כי אין לקבל את טענת התובע בדבר שכרו הלא מדווח וכי יש מקום לקבוע כי בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרותו, עומד על סך של 2,618 ₪, שכרו במשך 5 מ-9 החודשים בהם הועסק על ידי הנתבעת 1.

ההודעה לצדדים השלישי והחמישי (בתביעת הנתבעות 2 ו-3) חברות בית חדש והפניקס – נדחית.

הנתבעות 2 ו-3 טענו גם הן, כי מדובר בתאונת דרכים ולחילופין כי הנתבעת 2 מילאה את כל חובותיה בדין לרבות סביבת עבודה בטוחה, מתן הוראות והדרכת בטיחות וכי התאונה אירעה רק בגין אשמו של התובע עצמו שנעמד על גבי מעקה הבטיחות שלא היה בנוי ומיועד לכך.

בע"א 28888-06-16 (מחוזי נצרת) מ.ש.א. פגודה בע"מ ואח' נ' בע"מ ואח', הבהיר ביה"מ כי בנסיבות של מעביד המתעלם מחובות אלו, אחריותו של המעביד היא העיקרית ועולה בהרבה על זו של מבצע הבניה, למרות שהוא זה שהיה מצוי בשטח: "היתנהלותו האמורה של יוסי מור, אשר הסתפק בכך ששלח את עובדיו לאתרי בניה ונתן להם הוראות טלפוניות, מבלי שטרח להגיע למקום ולוודא, כי מיתקיים פקוח ראוי על העבודה, וכי מתקיימים נהלי עבודה ובטיחות ראויים, מלמדת על אדישות בוטה לשלומם של עובדיו, ומכאן אשמתה המוסרית של מור בוגומילסקי גדולה משל פגודה ומן הראוי שיוטל עליה חלקה הארי של האחריות הנזיקית". ביה"מ חילק שם את האחריות באופן ש70% הוטל על המעביד ו 30% על מבצע הבניה.

לאור האמור, הפסדי הישתכרותו של התובע יחושבו מיום התאונה למשך 19 חודשי אי הכושר בהם היה מצוי כפי שיפורט להלן, ע"פ שכר בגובה 1,890 ₪ כגובה השכר עובר לתאונה בנתוני המל"ל, אשר בשיערוך להיום עומד על 2,072 ש"ח. לאחר מכן ועד היום יחשבו הפסדי השכר ע"פ שכר של 4,000 ₪ בלבד וזאת הן לאור היתנהלותו התעסוקתית של התובע עובר לתאונה והן לאור העובדה שהתובע הצהיר (ראה סעיף 5א לתצהירו), כי תמיד תיכנן להשלים לימודים תיכוניים, להשיג בגרות מליאה וללמוד לימודים גבוהים (ואכן כך עשה בשנים האחרונות-שנתיים לימודי מכינה ולאחר מכן לימודי עו"ס), ולפיכך ממלא גם אילמלא התאונה, בשנות לימודיו (לימודים אותם תיכנן ללמוד ע"פ הצהרתו, מלכתחילה), היה יכול לעבוד ככל סטודנט רק בעבודות חלקיות ובשכר סטונדט בלבד.

...

יחד עם זאת, בניגוד לנטען בסעיף 74 לסיכומי האחים פתחי, התובע לא הודה כי חתם על מסמך ההדרכה (נהפוך הוא, הוא העיד כי זה אינו אופן חתימתו בד"כ. הגם ממלא בהעדר עדות חליל, לא ברור כלל מה הוסבר לתובע) ובכל מקרה, מהעדויות הסתבר כאמור, כי לשלב אלומיניום אכן היה אחראי בשטח בשם דוד וראה בעניין זה הן את עדות סולימאן (עמ' 44 שורות 18-21 וכן עמ' 45 שורה 2-7), על כי את ההוראות לעבודה קיבלו מטעם דוד והן את עדות סוהיל (עמ' 51 שורות 24-25), אשר העיד אף הוא כי עובדיו: "הם פגשו אדם אחד באתר שקוראים לו דוד. דוד הוא מנהל העבודה של שלמה חכמון. מדובר באדם מבוגר שאחראי על כל ההרכבות. ממנו אנו מקבלים הנחיות איפה מתחילים, איפה מסיימים, איך מרכיבים, איזה יחידות דיור להתחיל להרכיב. אנו מקבלים ממנו הכל" ובעמ' 52 שורות 12-13: "כן. שלמה נתן לי את העבודה הזו מזמן. עשינו 2-3 בניינים ואז נהיינו בקשר עם בחור בשם דוד מטעם שלמה". אציין, כי אמנם חכמון העיד לפני סולימאן וסוהיל, אולם, ב"כ שלב אלומיניום לא עתר לאחר עדותם לאפשר לחכמון, שעדיין נכח באולם, להשלים עדותו.

אינני מקבלת טענה סתמית זו. עיון בתעודת עובד ציבור שצירף המל"ל מעלה כי התשלומים מתייחסים לתשלום בגין שיקום במסגרת הכשרה מקצועית-תשלומי טרום הכשרה להשלמת השכלה, לימודי בגרות ומכינה, הכל כחלק משיקומו המקצועי של התובע.

התביעה נגד הנתבעת 5 נדחית.

התביעה נגד נתבעת 5 נדחית.

לחלופין, טען התובע בסיכומיו כי גם אם אין עסקינן בתאונת דרכים כמובנה בחוק הפלת"ד, סופה לוגיסטיקה אחראית כלפיו כמעבידה לפי פקודת הנזיקין הואיל והמשאית היא כלי עבודה שסופק לתובע על ידי מעסיקתו והתעקמות הרמפה נבעה מטיפול לקוי בבוכנת ההרמה של המשאית וקיימת אחריות מוחלטת למעסיקה.

טענות הנתבעת 3 בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3 (להלן – "מנורה ביטוח"), הכחישה זו את קרות ארוע התאונה הנטען או נסיבות התרחשותו, וטענה כי ככל שארע אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. מנורה ביטוח גם הכחישה את נזקיו הנטענים של התובע ואת הקשר הסיבתי בינם לבין הארוע מושא התביעה, למעט את העובדה כי הארוע הוכר כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי.

לאור כל האמור לעיל, בשים לב לעדכונים, לתוספות, לסתירות ולתהיות בגירסה שמסר התובע מצד אחד, ולעדויות המהימנות של מר אזולאי עד ראייה אובייקטיבי וניטרלי שראה את היתרחשות התאונה, כמו גם לעדותו האמינה והמהימנה של מר ישראלי ביחס לנסיבות הרקע לתאונה כמו גם להתנהלותו של התובע עצמו מצד שני, אינני מוצאת לנכון ליתן אמון בגירסתו של התובע וקובעת כי התאונה התרחשה כאשר התובע מעד במהלך עבודתו לפריקת סחורה מהרמפה.

...

בנסיבות אלו, משלא נטען בכתב התביעה לקיומו של מפגע אחר במשאית, ומשהטענה היחידה שכן הועלתה שם התבררה כלא נכונה, הרי שממילא לא יכולה התביעה להוסיף ולהתברר במישור החבות הנזיקית של הנתבעות 1-2 על יסוד גרסה שהתבררה כבלתי נכונה, או על יסוד טענות עובדתיות או משפטיות שלא הועלו בכתבי הטענות.

ברקע הדברים אף אוסיף ואציין כי בשים לב לכך שגרסת התובע התבררה כבלתי נכונה ביחס לנתונים מהותיים המצויים בליבתו של התיק (טענה להטייתה של הרמפה), ובהתחשב בכך שעסקינן בעדותו של בעל דין יחיד בהליך אזרחי, דומני כי די גם בכך בלבד כדי להוביל לדחיית התביעה בנסיבות, ואין לי אלא להפנות לפסק הדין בע"א 765/18 חיון נ' חיון (01.05.2019) )להלן – "עניין חיון"), שם נקבע כי: "סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו הייתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות...

סיכום לאור כל האמור התביעה נדחית.

סעיף 4(א) להסכם שנכרת בין התובע לנתבעת, קובע כדלקמן: "מוסכם בין הצדדים כי כאשר הנפגע נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק והוא זכאי לגימלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטח של מעבידו, לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד". להסכם זה נוספו נספחים, ובכלל זה מכתבו של עו"ד נוביק מיום 12/11/90, הכולל הבהרות לעניין סעיף 4(א) הנ"ל, מהוה חלק בלתי נפרד מההסכם, ובו נקבע כי: "נפגע עובד בתאונת דרכים שארעה תוך כדי עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו – כנוהג או כנוסע – בין אם ברכב שלו או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או על ידי המעביד או עקב השמוש בו – כשלמעביד יש עניין בנסיעה זו והנסיעה היא לצורכי המעביד – אין ולו תהיה למוסד זכות שבוב . . .". ההסכמות עם התובע הועלו על הכתב במכתב שנשלח על ידי אבנ"ר לחברות הביטוח, ומובאים להלן: "בתאונת דרכים בה נפגע עובד, במהלך עבודתו ועקב עבודתו אצל המעביד או מטעם מעבידו, בין ברכבו של העבד, בין ברכב מעבידו, או עקב השמוש בהם, לא תהיה למוסד זכות שבוב כנגד מבטח הרכב . . ." במכתב ההבנות מאת עו"ד אריה נוביק מיום 12/11/90, והמהווה חלק בלתי נפרד מההסכם בין התובע לנתבעת, הוגדר מהו "רכב מעביד", כדלקמן: "רכב בבעלות המעביד, או רכב שכור על ידי המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". השאלה שבמחלוקת השאלה שבמחלוקת היא, האם התאונה ארעה בשירות המעביד וברכב המעביד, אם לאו.

כללו של דבר, כך נקבע, כוונת הצדדים בביטוי "רכב בבעלות המעביד", במסמך ההבנות, היא לרכב המצוי בבעלותו של המעביד על פי דיני הקניין ולא לרכב הרשום על שמו במשרד הרשוי.

המבוטח נישאל מפורשות של מי החברה והוא השיב: "של אבא שלי אבו עאייש סאלם. נשאאת אחראי לא יודע על שם מי רשום" (עמ' 4 שורה 8).

...

מכל המקובץ, לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ודין התביעה להידחות.

סוף דבר אני מורה אפוא על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.