אחריות מעביד לפגיעת גב בתאונת עבודה של נהג אוטובוס

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה ב"ל 27988-06-21 09 נובמבר 2023 לפני: כב' השופט בועז גולדברג נציגת ציבור (עובדים) גב' הדר מאור נציגת ציבור (מעסיקים) מר זאב לבנברג התובע שבמי ערן ע"י ב"כ: עו"ד רועי אלמדאי הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד וירג'ניה מנסור פסק דין

ביום 15.6.20 נדחתה תביעתו של התובע על ידי הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, מהנימוקים הבאים: "לא הוכח קיום ארוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך, ואשר הביאו לכאב גב תחתון", "מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך" וכן "מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה. לפיכך אין לראות במחלתך כתאונת עבודה". מכאן התביעה שלפנינו.

ביה"ד הארצי בעב"ל 10298-10-17 ליבוביץ - המל"ל, פסק דין מיום 22/8/18 סקר מספר פסקי דין שניתנו בקשר לנהגים וקבע כך: "ואכן בהתאם לפסיקה זו במקרים של נהגים מקצועיים שהוכיחו כי במשך שנים עבדו בנהיגה בהקף של מספר שעות מדי יום על כבישים משובשים או בישיבה על כיסאות ללא בולמי זעזועים מינו בתי הדין מומחים, יועצים רפואיים, שיחוו דעתם בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לליקוי בגב (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 19805-05-12 ביכלר - המוסד לביטוח לאומי (7.7.2014); עב"ל (ארצי) 65121-09-14 כהן – המוסד לביטוח לאומי (8.12.2016)). עם זאת במקרים של נהגים שלא הוכיחו נסיעה בדרכים משובשות בהקף משמעותי או שלא הוכיחו כי נהגו באוטובוסים ללא בולמי זעזועים נקבע שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת למינוי מומחה (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 38717-12-12 נחמני - המוסד לביטוח לאומי (27.4.2014); עב"ל (ארצי) 7709-01-16 יוגר - המוסד לביטוח לאומי (8.1.2017)).

כך, התובע כמי שעבד כסוכן מכירות ולא כנהג, צריך להוכיח סדרה של פגיעות חוזרות ונישנות שגרמו לו לכאבי הגב.

התובע לא הציג תמונות, סירטון של נסיעה שלו באותם דרכים, או רישום מספר פסי ההאטה מהרשות המקומית האחראית על בניית פסי האטה בהתאם לאישורי הגורמים המקצועיים וכדומה.

...

אנו סבורים שמקרה זה מצדיק השתת הוצאות, גם אם על הצד המתון.

אנו סבורים כי על צדדים לשקול, במסגרת שיקוליהם, גם עניין זה של אחריות כלפי ביה"ד, הצד השני וגם מתדיינים אחרים.

בנסיבות העניין אנו מחייבים את התובע בתשלום הוצאות בסך 3,500 ₪ לנתבע תוך 30 ימים מהיום.

במהלך שנת 2015 נפגע התובע בגבו בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה, ולאחר מכן שהה התובע בתקופת החלמה ממושכת.

מסגרת נורמאטיבית סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי , מגדיר תאונת עבודה באופן הבא: "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". על הכללים להוכחת ארוע חריג בעבודה חזר בית הדין הארצי בעיניין עב"ל (ארצי) 45597-05-13 אריה כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 26.6.16) וכך נקבע: "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונה בעבודה, על המבוטח להוכיח היתרחשות "דחק נפשי בלתי רגיל " או "מאמץ מיוחד" בסמוך לפני קרות האוטם, כיוון שרק אם יוכח ארוע שכזה ניתן יהיה לקשור בינו לבין השינוי הפיזיולוגי הפנימי הפתאומי של אוטם שריר הלב [ראו: בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי פ"ד נג (2) 529).

הכללים להכרה בארוע בעבודתו של נפגע כארוע חריג סוכמו בפסק הדין בעיניין עב"ל 502/09 משה סידה - המוסד לביטוח לאומי, (פסה"ד מיום 21.10.10), כדלקמן: "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות ארוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:

כמו-כן הסבירה את השתלשלות האירועים של התובע מול הועדה הדיאגנוסטית שנקבעה לו, ואת מסקנותיה: "קיימת אפשרות שמרשך יעבור בדיקת שינה נוספת ואם ייראה שיפור קיימת אפשרות להחזרת רישיון הנהיגה לאוטובוס... כמו-כן קבע כי נכון להיום בהיעדר רישיון לאוטובוס וכאמור על סמך המסמכים הרפואיים המצויים באגד אין מניעה שמרשך יעבוד בכל עבודה אחרת באגד ובכל מקום..." וכן כי "לנוכח תהליכי ההתייעלות המתבצעים באגד מזה זמן רב, אפשרויות של אגד לשבץ נהג שנשלל רישיונו לאוטובוס לעבודה שאינה בנהיגה מצומצמת עד כדי בלתי אפשרית". בנוסף, צוין כי "לפנים משורת הדין... הסכים אגד לשלם למרשך שכר מיום 4.9.17 ועד 28.12.17" וכי החל מיום 29.12.17 לא תהיה אחראית אגד למשכורתו.

...

שוכנענו כי לאחר השיחה עם עו"ד אמיר, התובע לא היה באותה דרגת מתח בה היה שרוי בחודשים הקודמים, בהם חווה עליות וירידות נוכח עמדתה של אגד מחד ומאידך הצלחתו של עו"ד אמיר להשיב עבורו את השכר עד לחודש 12/2017.

לא נשמט מעינינו כי קיימת סתירה מסוימת בין המסמכים השונים בכל הנוגע למועד בו החל התובע לחוש כאבים בחזה (שבוע או יומיים טרם האירוע החריג), אך לא שוכנענו כי יש בכך כדי לפגוע בקביעה העקרונית בדבר התרחשות אירוע חריג.

סיכום על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי ביום 23.3.18 התרחש אירוע חריג.

לגירסת התובע, ביום 8.1.2017 הוא נפגע בתאונת עבודה כאשר האוטובוס עליו נהג ניכנס במהלך הנסיעה לבור בקטע כביש משובש, וזאת בסמוך לתחנה המרכזית של חצור הגלילית.

בהודעה לחוקר המל"ל: התובע נחקר על ידי חוקר המל"ל ביום 13.6.2017, כאשר בהודעת החקירה נרשם: "בתאריך 8.1.2017 עבדתי באגד כנהג בקוו 505 מחיפה לקרית שמונה במסגרת עבודתי השגרתית כנהג וזה היה יום חורף גשום מבול וראות לקויה. במהלך הנסיעה לכיוון קרית שמונה המסלול עובר בתוך חצור, נכנסתי להוריד נוסעים בתחנה המרכזית בחצור ונכנסתי עם האוטובוס לתוך בור עם הגלגל השמאלי והרגשתי מכה בגב התחתון. אני במהלך הנהיגה ישבתי על הכסא של הנהג שהוא כסא הדראולי שכיוונתי לעצמי. כאשר נכנסתי עם הגלגל השמאלי של האוטובוס לתוך הבור הרגשתי מכה בגב תחתון, כאשר האוטובוס קפץ על הבור הוא עלה וירד. באותו רגע לא התייחסתי למכה שהרגשתי בגב והמשכתי לנסוע עם הכאבים בגב עד לתחנת הורדת הנוסעים הסופית בקרית שמונה. כשבאתי לקום מכסא הנהג באוטובוס לא יכולתי לקום וקראתי לחיילים שהיו באוטובוס שיעזרו לי לקום, לאחר שקמתי מהכסא לא יכולתי להזיז את רגל שמאל. אני נגשתי לקופת חולים כללית בקרית שמונה וקיבלתי כדורי ארקוקסיה לכאבים בגב.

לגירסתה, עובדי אגד מכירים את המדור הרפואי ועל כן האחריות לדיווח על תאונת עבודה מוטלת עליהם ולא על המנהלים.

מעדותה עלה כי במהלך כל תקופת עבודתו של התובע עובר למועד הרלוואנטי היו לו 2 תאונות עבודה והוא נפגע פעם אחת בפעולת איבה.

העובדה שהתובע סיפר לרופאיו עוד בתחילת חודש פברואר על הארוע בעבודה, אך פנה לקבל טופס בל 250 רק בחודש מרץ מלמדת על האותנטיות של תלונתו, שהרי אם הוא היה מבקש שיכירו לו בתאונת עבודה פיקטיבית, מן הסתם היה מזדרז לפנות למעסיק בתחילת פברואר על מנת לקבל טופס בל 250.

...

ואולם, לאחר ששמענו את עדותם של עופר כהן ועו"ד צינקלר שקד, שוכנענו כי הסיבה לכך הינה שלאגד לא היה נוהל מוסדר לגבי דיווח על תאונות עבודה.

מכל המפורט לעיל – אנו מקבלים את גרסת התובע לעניין פגיעתו מיום 8.1.2017.

סוף דבר: החלטה לעניין מינוי מומחה תפורסם בנט המשפט.

ביום 12.6.2019, בעודה נוסעת באוטובוס שהיה נהוג ע"י הנתבע 3, נהג האוטובוס בלם בפתאומיות והתובעת מעדה.

דיון והכרעה אין מחלוקת בין הצדדים על שאלת האחריות, שאלת הנזק היא שנותרה לבירור, כשהמחלוקת העיקרית נוגעת לראש הנזק הקשור להשפעת מצבה הרפואי הנובע מהתאונות על הפסקת עבודתה.

במועד החקירה (4.8.2020), שהיה סמוך באופן יחסי לסיום העבודה כך שיש מקום להעדיף את הגרסה המוקדמת בזמן, ייחסה התובעת את ההתעמרות הנטענת לרצון המעסיק לסיים את ההעסקה בשל שכרה הגבוה כאמור, בלבד.

בעוד בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי שייכה את מצבה הנפשי לאירועים בעבודתה, בבדיקתה אצל המומחה מטעם בית המשפט בתיק זה – בדיקה שנערכה לאחר שתביעתה להכיר בארוע מיום 4.2.2020 כתאונת עבודה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי - האירועים בעבודה כלל לא נחשפו לפני המומחה, כאילו לא היו הדברים מעולם.

אלא, שהתובעת בחרה שלא לשתף את המומחה במלוא העובדות, ואת זאת יש לייחס כנגדה, שכן ידעה כי הצגת התמונה בכללותה עלולה לפגוע בה. חרף הסתרה זו, המומחה הבחין בכך שהתובעת אינה חושפת את כל התמונה, ולפיכך קבע שאין ביכולתו לייחס את סיום העבודה של התובעת למי מתאונות הדרכים.

המסקנה היחידה המתחייבת מצרוף כלל האמור היא שהתובעת גמרה אומר בדעתה שלא לשוב לעבודה בשל מערכת היחסים שלה עם מנהלתה, בלבד, ושאין בדעתה לשוב לעבודה עד גיל 60 – לא בשל כך שאין ביכולתה לעבוד (כשם ששבה לעבוד לאחר התאונה הראשונה, השנייה והשלישית), אלא בשל צירוף העובדה שהיא חשה מושפלת ושבורה במקום עבודתה ("ש. למעשה מרגע זה לא יכולת לחזור לעבודה, זה שבר אותך לגמרי. ת. נכון. השבירה הגדולה שהייתה לי זה באוטובוס, אני לא מאחלת לאף אחד דבר כזה...", עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 27-26), לכך שהיא מקבלת את מרבית שכרה באמצעות ביטוח אובדן כושר עבודה.

התעוד כולל תלונות רבות על כאבי ראש, כאבי גב תחתון עם הגבלה קלה בתנועות, כאבים בבית החזה, כאבים בגב עליון, היתמוטטות עצבים, כאבי עצמות ושרירים, נימול בכל הגוף, חוסר שינה, חרדות, נדודי שינה, הפרעות חרדה, מגרנות, כאבים בקרסול ובברכיים, סחרחורות, חולשה, צמרמורות, השמנת יתר, כאבים בכתף, ארועי נפילות, כאבי פרקים, משבר בשל לחץ בעבודה (רישומים מהימים 18.12.2008, 18.5.2011, 21.1.2013) וסומטיזציה קשה (צוינו רק תלונות חוזרות).

...

המסקנה היחידה המתחייבת מצירוף כלל האמור היא שהתובעת גמרה אומר בדעתה שלא לשוב לעבודה בשל מערכת היחסים שלה עם מנהלתה, בלבד, ושאין בדעתה לשוב לעבודה עד גיל 60 – לא בשל כך שאין ביכולתה לעבוד (כשם ששבה לעבוד לאחר התאונה הראשונה, השנייה והשלישית), אלא בשל צירוף העובדה שהיא חשה מושפלת ושבורה במקום עבודתה ("ש. למעשה מרגע זה לא יכולת לחזור לעבודה, זה שבר אותך לגמרי. ת. נכון. השבירה הגדולה שהייתה לי זה באוטובוס, אני לא מאחלת לאף אחד דבר כזה...", עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 27-26), לכך שהיא מקבלת את מרבית שכרה באמצעות ביטוח אובדן כושר עבודה.

זו גם הסיבה לכך שהיא טרם סיימה את העבודה ("ש. למה את לא מסיימת העסקה? ת. אני אסיים את ההעסקה בסוף השנה. ש. 3 שנים את יושבת בבית ולא מסיימת את ההעסקה. ת. כן, מכיוון שפניתי לוועד כמה פעמים על התעמרות והכל, אבל זה לא הקטע שפה צריך לעניין. אני אסיים את ההעסקה בגיל 60, וזה אוטוטו. אני מקבלת אובדן כושר עבודה ממקום העבודה", עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 30-26).

ראיתי אפוא לקבוע כי אין קשר סיבתי בין סיום העבודה ותאונות הדרכים.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב -יפו ב"ל 31901-02-23 14 פברואר 2024 לפני : כב' השופט אלעד שביון נציג ציבור עובדים מר משה בן דוד נציג ציבור מעסיקים מר אייל רחלי התובע: אמנון דוידוב ע"י ב"כ עו"ד מגי חברוני הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד אירינה פישר פסק דין

האם יש להכיר בליקוי הנטען בברך ימין של התובע כפגיעה בעבודה והאם התובע זכאי לתשלום דמי פגיעה מיום 17.9.21 ועד ליום 30.11.21.

אין איסור על נהיגה אלא רק אזהרה מתי להמנע מנהיגה, מצב שהנו באחריות המטופל.

עיקר טענות הצדדים: לטענת התובע: א. התובע נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו כנהג אוטובוס ובעקבות כך נאלץ לקבל טפול רפואי והומלץ לו לשהות באי כושר עד ליום 30.11.21.

לעניין תקופות אי הכושר נישאל המומחה האם יש קשר סיבתי בין הארוע התאונתי לתקופות אי הכושר וציין בחוות דעתו, כי "... אישור אי הכושר הבא ניתן ע"י ד"ר גויצקי אורתופד 22.9.21 תוך תאור כאב וצליעה ולפיכך יש לאשר אי כושר (כנהג אוטובוס וכאב גב ורגל ימין) 17.9-16.10.21 לאור העובדה כי בביקור 17.10.21 כבר יש שיפור ואין צליעה. אין הצדקה לתקופת אי כושר החל מ17.10.21". קרי: לנוכח הכאב והצליעה אושרה תקופת אי כושר עד ליום 16.10.21 אולם בהיתחשב בביקור מיום 17.10.21 ממנו עולה כי יש שיפור ואין צליעה, הרי שאין הצדקה לתקופת אי הכושר שלאחר מכן.

...

לא נעלמו מעינינו טענות התובע שהועלו בסיכומיו אולם אנו סבורים שאין בהן כדי לשנות את דעתנו.

בנסיבות אלו מצאנו לקבל את חוות הדעת של המומחה מטעם ביה"ד. סוף דבר: על יסוד המפורט לעיל מצאנו לקבל את התביעה באופן חלקי כדלקמן: התביעה להכרה בליקוי הנטען בברך ימין נדחית.

תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה לתקופה שמיום 17.10.21 ועד ליום 30.11.21 נדחית.