אחריות מעביד לנזקי גוף של עובד

ענייננו בתביעה לפצוי בגין ניזקי גוף.

אפשר ומעשהו הפזיז של התובע בלקיחת הדיסק על דעתו מבלי לערב את הממונה עליו בפעולה שנראתה לו אותה העת פשוטה, היה מתוך רצון לבצע את מלאכתו על הצד הטוב ביותר והרי הלכה ידועה היא, כי "...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לידרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים". (ראו: ע"א 477/85 בוארון נ' עריית נתניה פ"ד מב(1), 415, 426, פסקה 15 (1988)) בציטוטו את: ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ ו-3 אח'‏, פ''ד יט 205 (1965)) (להלן: "עניין המוסד לביטוח לאומי").

הנתבעת טענה לפניי במסגרת תצהירו של מנהלה כי "לא יכולנו בשום אופן לצפות כי התובע יעשה מעשה כה אווילי וחסר אחריות..." (סעיף 13), ואולם גם בעיניין זה נפסק כי "המעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בנגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו". (ההדגשה אינה במקור) (ע"א 688/79‏ ‎ ‎נימר אסעד יזבק‎ ‎נ' מונעים קובטי, פ''ד לו(1) 785, פסקה 7 א (1982); ראו גם עניין המוסד לביטוח לאומי לעיל).

נוכח תקופת אשפוזו של התובע (6 ימים החל מיום התאונה ועד 03.06.2014), הניתוח שעבר והביקורים לטיפולים רפואים והנכות הפלסטית שנוצרה אצלו, אעמיד את הפצוי בגין ראש נזק זה, על סך 35,000 ₪.

...

אף על פי כן שוכנעתי כי אין בכך כדי להפחית מאחריות הנתבעת משלא הציגה לפני בית-המשפט משנה סדורה בכל הנוגע להדרכת עובדיה ו/או אספקת כלי עבודה והדרכת העבודה בהם ואף לא פחות מכך – כפי שיובא להלן.

בהתאם אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 10% בגין צלקת מכאיבה או מכערת באמת ידו, לפי סעיף 75 (1) (ב) למבחני הנכות.

משהגעתי לכלל מסקנה, כי נכותו הצמיתה של התובע איננה תפקודית, אין מקום לפיצויו בגין ראש הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 45,364 ₪.

בעקבות טענות הנתבעת, תוקנה התביעה והוגשה גם בהתבסס על עילות מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגד הנתבעת 2, מעסיקתו של התובע (להלן – המעסיקה או החברה), והנתבעת 3, המבטחת שלה בביטוח חבות מעבידים.

בהסכמה נקבע, כי עם שאלת הסווג תדון גם שאלת אחריות המעסיקה בנזיקין, וזאת ככל שייקבע שאין מדובר בתאונת דרכים.

לחלופין, טוען התובע, שככל שייקבע שהתאונה אינה מהוה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, המעסיקה נושאת בחבות נזיקית כלפיו בגין הנזקים שנגרמו לו. התאונה ארעה בשעת ערב, במקום ללא תאורה מתאימה, כשהחליק על מדרגה רטובה בסולם מדרגות לא בטיחותי.

ההגדרה הכללית ל"תאונת דרכים" בחוק היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אין חולק כי לתובע נגרם נזק גוף, וכי המשאית היא רכב מנועי, כהגדרתו בחוק.

...

טענת הנתבעת כי ההלכה שנקבעה במגן אינה חלה בענייננו, שלא מדובר בו בפעולה שנעשתה לאחר טעינה ופריקה, דינה להידחות.

נסיבות המקרים שונות בתכלית, וכפועל יוצא, המסקנה המשפטית העולה מהן.

נפילת התובע מהמשאית היא אחד מן הסיכונים המרכזיים הגלומים ברכב מעצם טיבו וטבעו ואינהרנטיים לשימוש בו (פסק דין המגן, בפסקה 15) סוף דבר; לנוכח כל האמור אני קובעת, כי התאונה שבה נפגע התובע, מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. לנוכח ייחוד העילה, אין צורך להידרש לתביעה נגד הנתבעות 2-3, והתביעה נגדן נדחית.

אי זימון עד רלבאנטי אשר היה יכול לתמוך בטיעוני התובע בדבר אי אספקת ציוד מתאים על ידי המעסיקה, נזקפת לחובתו של התובע וזאת בזיקה לפסיקה לפיה "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990).

בעיניין אחריות מעסיק בגין פגיעה פיסית בעובד בעקבות הרמת משקל כבד, יפים הדברים שנאמרו במסגרת ת"א 61383-11-16 פלוני נ' כתר פלסטיק בע"מ (16.11.2021): "המחוקק לא הגדיר מהו משקל המאקסימום, אותו מותר ליתן לעובד מבוגר לשאת. סעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, שיסודו בסעיף 54 לפקודת בתי החרושת 1946 המנדטורית, קובע כי תקנות בעיניין זה יותקנו על ידי שר העבודה, אך תקנות מעולם לא הותקנו. מצב דברים זה דומה למצב בסעיף המקביל באנגליה – סעיף 72 ל- Factories Act 1961 שיסודו בסעיף 56 ל- Factories Act 1937, אשר לא קובע משקל ספציפי אך קובע כי מעביד לא יאפשר לעובד לשאת משקל כה כבד עד שעלול לגרום לו פגיעה.

על כן יש להוכיח כי המשקל שהתבקש העובד לשאת, הנו משקל שקיימת סבירות ניכרת כי יגרום לעובד נזק גוף (ראה למשל: ע"א 2162/90 מצא נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה [ניתן ביום 9.2.1993]; ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית [ניתן ביום 7.5.1995]; ע"א 660/80 לכדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 836 (1982); Whitfield v. H. R. Johnson [1990] 3 All E.R. 426)".

...

מכלל הראיות שהוגשו שוכנעתי כי לא ניתן לייחס את פגיעתו של התובע לאותה "פעולה" של "סגירת קלמרות" כפי שטען.

סוף דבר: במקרה שלפנינו, נסיבות התאונה לא הוכחו, כך גם לא הוכח כי התובע נדרש להפעיל כוח חריג, או כי נדרש לפעול באופן חריג המסכן את גופו.

בהתאם – ומכלל הנימוקים אשר הובאו לעיל, התביעה נדחית.

רקע ענייננו בתביעה לפצויי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע תוך כדי ועקב עבודתו בשירות הנתבעת 1.

הנתבעת 2 הייתה בעת הרלוואנטית המבטחת בביטוח אחריות מעסיקים של הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעות").

להלן אסקור את הגרסאות אשר עלו מעיון במסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט: במסמך רפואי ראשוני מיום 5/09/2018 (למחראת התאונה) של המרפאה האורתופדית - שירותי בריאות כללית (נספח 1 לתיק המוצגים מטעם התובע) נרשם: "לדבריו יום טרם פנייתו חבלה סיבובית ברך ימין בזמן העבודה". (גרסה זו נרשמה בהמשך בשאר המסמכים הרפואיים של התובע).

...

לאור המקובץ לעיל, ומשלא עמד התובע בנטל הוכחת נסיבות התאונה, כנטען בתביעה, לא נותר אלא לדחות את תביעתו.

סוף דבר דין התביעה להידחות.

אי-לכך, הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעות, באמצעות בא כוחן, הוצאות משפט בסך 3,000 ₪, וזאת תוך 60 ימים מיום מתן פסק הדין.

לפנינו שני ערעורים על פסק הדין של בית משפט השלום ברחובות בת"א 11681-06-19 (כב' השופט ק' אסולין) שניתן ביום 1.12.2022 שבו קבע אחריות של המעביד לניזקי גוף שנגרמו לתובע שם. העירעור שהגיש התובע - בתביעה בבית משפט קמא (להלן-המערער) הוא על גובה הנזק שנפסק לו ועל שיעור הרשלנות התורמת שיוחסה לו. העירעור שהגישו הנתבעים - בבית משפט קמא (להלן- המשיבים) הוא על האחריות, גובה הנזק והאשם התורם.

אשר לאשם התורם - בית משפט קמא קבע כי שיעור האשם התורם הוא 20% וזאת מאחר שמצופה מהמערער, כעובד ותיק בתחום, שעבוד בהתאם לכללי העבודה שהתווה מעסיקו ובהתאם לאופי וסוג העבודה ולנקוט משנה זהירות ביחס לאופן ביצוע העבודה על גבי סולם ולהמתין לסיוע של עובד נוסף.

...

לא מצאנו להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי המערער עמד בנטל הראיה והוכיח את קרות התאונה וזכאותו לפיצוי מהמשיבים.

בית משפט קמא הגיע למסקנה זו נוכח העובדה שהמערער המשיך לעבוד אצל המעביד במשך שנתיים לאחר התאונה ללא שינוי בשכר, נוכח העובדה שהמערער בחר להתפטר מעבודתו אצל המעביד אף שהמשיך לעבוד אצלו כאמור לאחר התאונה ללא כל ירידה בשכר, נוכח מכתב ההתפטרות שבו המערער מלין על אי העלאה בשכר (שלכאורה מתבקשת מכך שלא חל שינוי בעבודתו, ולהיפך) ונוכח הליך פשיטת הרגל שבעניינו התחמק ממתן תשובות.

יפים לענייננו הדברים שנקבעו בע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (12.10.2010): "בחינת הסכום בערכאת הערעור נעשית בשלושה שלבים, אשר לעיתים סמויים מעינו של הקורא. בשלב הראשון בוחנת ערכאת הערעור  אם סכום הפיצוי הכולל שנפסק עומד ביחס סביר לנזק בהתחשב בפרמטרים העיקריים של גיל הניזוק ותוחלת חיים; הנכות הרפואית והתפקודית ואופיה; ובסיס השכר. בשלב השני ולצורך בחינה נוספת של סבירות הפיצוי הכולל, בוחנת ערכאת הערעור את הסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים. ודוק: אין מדובר בבחינה לעומק של כל ראש נזק וכל תג ותג מבין ראשי הנזק הרבים, אלא בבחינה ממעוף הציפור שנועדה לבדוק אם קיימת חריגה בולטת מהמקובלות באחד מראשי הנזק. ערכאת הערעור לא תתערב בראש נזק כזה או אחר גם אם סברה כי ניתן היה לפסוק סכום שונה ממה שנפסק על ידי הערכאה הדיונית. רק אם נמצא כי נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק, תתערב ערכאת הערעור באותו רכיב. השלב השלישי, חוזר ומתחבר לשלב הראשון במובן זה שערכאת הערעור בוחנת אם ההתערבות בראש נזק כזה או אחר או בקביעה כזו או אחרת של הערכאה הדיונית אכן מביאה לשינוי מהותי בתוצאה הסופית. כך, ייתכן כי בראש נזק אחד יש להגדיל את הפיצוי, ומנגד, יש להפחית את הפיצוי בראש נזק אחר, או שערכאת הערעור מצאה כי הערכאה הדיונית נקטה גישה נדיבה או גישה קפוצת יד במכלול ראשי הנזק או בקביעת שיעור הרשלנות התורמת, כך שאין לשנות את סכום הפיצוי הכולל למרות שהיה מקום להתערב בראש נזק כזה או אחר". כאמור, מצאנו כי בראש הנזק של הפסד השתכרות בעבר יש לבטל את הפיצוי שנפסק, ובראש הנזק של עזרת צד ג' יש להגדילו, וכן כי יש מקום להתערב בשיעור האשם התורם.

סוף דבר שני הערעורים נדחים.