אחריות מעביד לנזקי גוף לעובד עקב חשיפה לחומרים מסוכנים

לפניי תובענה לפיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לטענת התובע במהלך עבודתו, עת העמיס שבלונה שנועדה לצביעת כבישים, לנגררת המחוברת לרכב.

לטענת התובע, מודה מנהל הנתבעת בסעיף 12 לתצהירו כי בהתאם להנחיה שלו, בגלל שהתובע סבל מקשיים בכתפיים זמן רב לפני התאונה והיה מוגבל, הוא היה מרים דברים קלים בלבד.

יחד עם זאת, "...חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו. לא כל נזק שניתן לצפותו (באופן תאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית ולעיתים מזומנות יווצר מצב של "נזק ללא פגיעה"..

שאיפת חומרים מסוכנים כתוצאה מחשיפה אליהם במהלך העבודה, איננה חלק מן הפעולות שאדם עושה באופן שיגרתי להבדיל מתנועות ופעולות שעובד מבצע באופן רגיל גם בשגרת חייו.

...

אין אני סבורה שמדובר במקרה בו יש צורך בהדרכה מקצועית ומסודרת כפי הנדרש בהרמת משקל כבד ( 20 ק"ג ומעלה).

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל קבעתי כי אמנם התובע נפגע בכתף שמאל בתאונת עבודה מושא תביעה זו ואולם, התובע לא צלח להוכיח כי התאונה התרחשה בשל התרשלות הנתבעת.

לאור האמור לעיל דין התביעה להידחות.

הנתבעת טוענת כי התובעת כלל לא אחראית לנזק שניגרם (ככל שניגרם), מדובר לכל היותר ברגישות זמנית לניקל שכלל לא הוכח כי הוא היה במעבדה או כי הוא חומר מסוכן.

אשר על כן, לאחר שבחנתי טענות הצדדים והראיות בתיק, הנני קובע כי התובעת נחשפה לחומרים כימיים במסגרת שרותה, בעקבות חשיפה זו פיתחה את הבעיה בידיים ועל כן קיים קשר סיבתי בין מצבה הרפואי של התובעת לחשיפתה כאמור.

. שאלת אחריות: בשורה ארוכה של פסקי דין, הכירו בתי המשפט בתביעות בגין מחלת מיקצוע כתוצאה מחשיפה לחומר מסוכן במסגרת העבודה, כאשר במסגרת מערכת היחסים בין עובד למעבידו, קבעה הפסיקה כי המעביד חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית שהפרתן מזכה את העובד באפשרות לתבוע את מעבידו בגין רשלנות.

חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט באמצעי זהירות סבירים לשם מניעת ניזקי גוף לעובד במהלכו הרגיל של יום עבודתו.

...

לסיכום התובעת עבדה עם חומרים שחייבו אמצעי הגנה שלא סופקו, לא קיבלה הדרכה מתאימה ולא הובהר לה חשיבות השימוש בכפפות, על כן נחשפה לחומרים שהובילו לאלרגיה.

מה שיעור הנזק שנגרם לתובעת ככלל בית המשפט יעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו ולא מצאתי כי יש מקום במקרה דנן לסטות מכלל זה. המומחה הציג חוות דעת מקצועית וכן נחקר על חוות דעתו ותשובותיו מקובלות עלי ומשכך מקבל אני את קביעותיו.

סה"כ ישלמו הנתבעות לתובעת סך 220,000 ₪, מהם יש להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 47,945 ₪ (בצירוף הצמדה וריבית מיום התשלומים בפועל) לסכום זה יש להוסיף שכ"ט 23.4% בצירוף החזר האגרה, עלות חוו"ד (הן של פרופ' אינגבר והן של מומחה בית המשפט) וכן הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

בפני תביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תאונת עבודה מיום 27/5/14.

לטעמי השאלות אשר נותרו במחלוקת ובהן נידרשת הכרעת בית המשפט הן כדלקמן: ראשית, האם התאונה היא תוצאת התרשלות המעביד המקימה אחריות לנזק? שנית, ובהנתן שתקבע אחריות המעביד להתרחשות התאונה, יש לברר האם בנסיבות כאן זכאי התובע לפצוי בגין הפגיעה? במידה וכן - מהו גובה הפצוי שיש להשית על הנתבעים? האם יש לייחס לתובע אשם תורם בגין התאונה? מהו הסכום אותו יש להפחית מן הפצוי לתובע, בגין תגמולי מל"ל לעבר ולעתיד? חבות המעסיק בנזיקין לטענת התובע, האחריות במלואה רובצת על המעביד אשר הורה לו לעבוד במסור ללא מגן על הלהב ובכך פעל ברשלנות ותוך הפרת חובה חקוקה, סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה.

נפסק זה מכבר, כי על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתם ולפקח עליה תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים.

במקרה כאן מדובר במסור ממונע בעל דיסק המסתובב במהירות של אלפי סיבובים בדקה ומשמש לחיתוך לוחות עץ. מדובר במכונה מסוכנת ועל המעביד רובצת חובה להגן על עובדיו מהסיכונים הנובעים בהפעלתה של המכונה.

לאור האמור, סבורני כי באי התקנת המגן למסור ו/או בהסרתו, נותר התובע חשוף לסיכון בהפעילו מכונה בלתי-מוגנת לבטח.

...

אני מצטרף לגישת הש' נתנאל בת"א(חיפה) 10675/03 אוחנה אלי נ' זיפות וסיוד זיקו גבי (19.6.07) ולמסקנה כי יש להטיל על ניזוק חובה להקטין את הנזק, רק מקום בו אין הניזוק יוצא חסר בהשוואה למצב בו היה עובר לתאונה, ורק כאשר הקטנת הנזק אינה נוגדת או מפטירה את חובת המזיק להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

הנני מחייב הנתבעים לשלם לתובע פיצויים בגין התאונה, כדלקמן: הפסד השתכרות לעבר לתקופה הראשונה - 80,400 ₪ הפסד השתכרות לעבר לתקופה השנייה - 147,400 ₪ הפסד השתכרות לעתיד - 77,940 ₪ הפסד פנסיה - 38,220 ₪ עזרת צד ג' בעבר ולעתיד - 80,000 ₪ כאב וסבל - 120,000 ₪ _________ סה"כ הנזק : 543,960 ₪ ניכויים דמי פגיעה - 16,263 ₪ תוספת לגמלת נכות כללית - 50,000 ₪ ________ סה"כ ניכויים - 66,263 ₪ _______________________________________ סה"כ נזק לאחר ניכויים : 477,700 ₪ (במעוגל) על הנתבעים לשלם לתובע סכום הנזק לאחר ניכויים כמפורט לעיל ובתוספת החזר הוצאות התובע בגין תשלום למומחים בהתאם לקבלות שיציג וכן החזר האגרה ששולמה, משוערכת, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ על סכום הנזק לאחר ניכויים.

לפני תביעת ניזקי גוף שארעו לתובע בשל תאונת עבודה, עת ביצע עבודה של נקוי ראש מנוע במסגרת עבודתו בשירות מעבידתו.

ביום 8.11.2016, בזמן שהתובע עסק בניקוי ראש מנוע באמצעות חומר כימי עם לחץ אויר, החומר הכימי ניכנס לעינו הימנית של התובע וגרם לו נזק גופני.

(להלן: "המומחה") פרופ' גרזוזי קבע כדלקמן: "אין כל ספק שהנזק לעין נגרם מהפגיעה מזרם אוויר עם ליכלוך במסגרת עבודתו במוסך. עדיין ישנם משקעים של חומר זר מתחת ללחמית. בפברואר 2017 אובחן יובש בעין ימין ע"י מומחה קרנית בשרותי בריאות כללית, הוכנס חוסם לדרכי הדמעות והיובש פחת. בבדיקתי באמצעות תבחין שירמר התקבלה כמות דמעות של 28 מ"מ לאחר שתי דקות, אך עדיין ישנם סימני חשיפה קלים בקרנית התחתונה. קרוב לוודאי שהיובש בעין נגרם מתאונת העבודה, הסימנים בקרנית הופיעו לאחר התאונה, אך האיבחון נעשה באיחור של כשלושה חודשים. טופל ע"י חוסמי תעלת דמעות. התבחינים האלקטרו – פיזיולוגיים הצביעה (הטעות במקור – ב'ב') על הבדל בכושר הראיה בין העיניים עם נחיתות קלה עד בינונית מימין, המתאימה לחדות הראיה שהתקבלה בבדיקות הסובייקטיביות." לאור כל האמור, קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות רפואית של 15% בשל הירידה בכושר הראיה בעין ימין וציין כי לתובע לא נותרה כל נכות כתוצאה מהיובש שטופל.

נסיבות התאונה ושאלת האחריות לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי יש להטיל אחריות על הנתבעות לנזקיו של התובע, אך בה בעת גם לקבוע את אחריותו של התובע (אשם תורם) לנוכח מעמדו אצל המעביד וניסיונו לרבות אחריותו כלפי אחרים כאשר המעביד אינו נמצא במקום העבודה.

לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול". (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר נ' מוחמד יאסין (31.8.2011)) נוסף על כך, נקבע כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו, אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לידרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה." (ראו גם: ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ ואח' (30.9.1965)) אך מאידך, נקבע שאשם תורם של עובד יוטל במקרים ברורים, שבהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין.

...

אשר לטענת התובע לפיה יש להחיל את התביעה דנן את הכלל בעניין "הדבר מדבר בעד עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") , אני סבור שדין הטענה להידחות.

כך למשל באו הדברים לידי ביטוי בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין: "... נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת (ראו והשוו: עניין יצחק, בעמ' 81)".   המקרה הנדון משקף, סטייה ניכרת של העובד מנורמת העבודה שהייתה נהוגה במקום העבודה שעבודת ניקוי ראשי המנוע תעשה תמיד עם משקפי מגן כפי שנעשתה בפועל כל השנים, ובמיוחד כאשר מדובר בעובד מיומן, המחליף את המעביד בעסק כל אימת שזה אינו נמצא בעסק לרבות באופן סידור העבודה היומי, לאור כל האמור, אני מעמיד את האשם התורם שיש לייחס לתובע על 25%.

חוות דעתו של המומחה לא נסתרה ובהתאם להלכה הפסוקה אני מקבל את חוות הדעת על קביעותיה וקובע כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 15%.

(ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.10.2021, עמ' 3, ש' 16-18) אני מקבל את עדות הבעלים של הנתבעת בהקשר זה וקובע כי שכר הבסיס יעמוד על בסיס השכר בחישובי התובע כאמור בסיכומיו קרי, השכר הממוצע במשק נכון להיום 11,784 ₪ , ראה ס' 67 לסיכומי התובע.

התובע לא הוכיח את היקף הסיוע לו נזקק מבני משפחתו, אולם מאחר שכאמור קבעתי שהתובע היה באי כושר במשך 12 חודשים כשמתוכם לפחות אי כושר בשיעור של 100% וכן מאחר שהתובע היה מאושפז בביה"ח פעמיים למשך 12 יום (סה"כ), ובשים לב למהות הפגיעה, אני סבור שיש לפסוק לו פיצוי גלובאלי עבור רכיב זה בסכום של 20,000 ₪.

המחלוקות וההכרעה בעניינינו תביעה בגין נזק גוף, מחלת פארקינסון, שנטען בכתב התביעה שנגרמה לתובע בגין התרשלות שהוא מייחס לנתבע 1, קבוץ שהתובע חבר בו (להלן: "הקבוץ"), בפעולות ובמחדלים בהעסקתו בעבודות חקלאיות בקבוץ, שלטענתו יש בהן גם משום הפרת חובות חקוקות שנועדו להגן על עובדים בחומרים מסוכנים, חומרי הדברה בעניינינו.

הנתבעים (הקבוץ והמבטחת של אחריותו כלפי החברים המועסקים בחצריו) מכחישים את החשיפה התעסוקתית הנטענת, וגורסים כי, בכל מקרה, לא הוכחה בעניינינו התרשלות או הפרת חובות חקוקות מצד הקבוץ; ולחילופין – כי בנסיבות ענייננו לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות או ההפרה הנטענים לבין קיומה של מחלת הפרקינסון אצל התובע, שהוא תולדה של נתוניו הגנטיים והבריאותיים של התובע, ללא כל קשר לחשיפה הנטענת לחומרים מסוכנים; וכי, מכל מקום, יש במעשיו ומחדליו של התובע, הגורם היעיל למניעת חשיפתו - כדי להקים אשם תורם בלעדי ומכריע שיש בו להוות גורם זר מיתערב המנתק כל קשר סיבתי הנטען כנגד הקבוץ.

אם כן, כאמור, הוראות התקנות מחייבות את המעסיק למספר מהלכים מול אותם עובדים שהם מסוג "עובד בתכשיר" (היינו - גם עובד שנחשף לתכשירים שהם זרחנים אורגאניים); ודי בכך שהעובד מועסק במקום העבודה בעבודות "הקשורות בתכשיר" (בעניינינו – חומרי ריסוס שיש בהם זרחניים אורגאניים) - משך 30 שעות בחודש לפחות, כדי שיחשב "עובד בתכשיר". כאמור התובע מעיד שהוא עצמו ריסס לעתים (מיכל על הגב), ופעמים רבות יצא לסמן למטוסים, עד לשנת 1995 – גם בעת הריסוס, ובכל השנים (1985 עד 1996) - לבחון את הריסוס בשטחים מיד לאחר ביצועו.

...

בענייננו, בו נמצא אשם אפשרי בפעולות ומחדלי הקיבוץ, הנתבע 1, ונחזה שהתובע הגיש את תביעתו בהסתמך על טענותיו לאשם אפשרי זה, ואולי גם – על סמך המלצות של רופאים שדברו על קשר סיבתי אפשרי (לפחות – המומחה מטעמו), אינני מוצא כי ראוי לאכוף על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת, ובשל מארג הנסיבות ויחסי הכוחות, אף ראוי - שהנתבעים יישאו בהוצאות התובע בבירור משפטי מורכב זה. אשר על כן, אף שדין התביעה להידחות, אני מוצא להורות כי, בנסיבות ענייננו, הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בניהול תביעה זו – בסכומים המצוינים להלן.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה נדחית בזאת.

למרות האמור, וכמפורט לעיל, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪, וכן - החזר האגרה ששילם ויתרת האגרה שישלם התובע בנדון והחזר הוצאות ששולמו על ידו למומחים השונים ולעדים בתיק זה בגין חוות דעת או בגין התייצבות למתן עדות (בכפוף - להצגת חשבוניות), הכל - בלוויית הצמדה וריבית מיום התשלום.