אחריות מנהלית של עובד ציבור בנזיקין

משמעות הדבר היא, כי עובד הציבור אינו פטור באופן מהותי מאחריות נזיקית, אלא שלא ניתן לתבוע אותו לדין באופן אישי על אחריות זו, אולם אין בכך כדי לגרוע מזכותו להפרע את נזקיו מהרשות הציבורית כמעסיקה או כשולחת של עובד הציבור.

בעוד שבעניינו של עובד מדינה ההכרה בחסינות היא בהחלטה מינהלית של היועץ המשפטי לממשלה (או מי שהוא הסמיכו לכך), הנתונה לבקורת שיפוטית בהתאם לכללי המשפט המינהלי (ככל שמוגשת בקשה לביטול ההכרה); הרי שבעניינו של עובד הרשות הציבורית, ההחלטה על הכרה בחסינותו מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, עפ"י בקשה של הרשות הציבורית או העובד, ולפיכך, הבירור העובדתי בעיניין התקיימות תנאי החסינות נערך במסגרת ההליך השפוטי.

...

אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי חל החריג למתן חסינות ומעשי הנתבע נעשו "מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". בענייננו, כאמור, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נורו בעיר לוד זיקוקין.

סוף דבר, הבקשה להכרה בחסינות הנתבע בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין מתקבלת, והתביעה נגדו נדחית.

בהתאם לסעיף 7ג(ב) לפקודת הנזיקין אני מורה על צירוף עיריית לוד כנתבעת בתיק במקום הנתבע.

וזה לשונו של סעיף 7א(א) בפקודת הנזיקין: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שנשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". על-פי הוראת סעיף 7א(א) לפקודה, אשר מסדירה את החסינות של עובד הציבור מפני תביעת נזיקין, ישנם שני תנאים לתחולת החסינות: התנאי האחד הוא, היות העובד הנתבע עובד ציבור שפעל תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני.

אלא שהתובע היתנגד לבקשה זו ומשכך מוטל עליו הנטל להראות מדוע אין לקבל את עמדת המדינה בעיניין זה. כבר עתה יאמר כי התרשמתי שהתובע לא עמד בנטל להוכיח הן כי לא מתקיימים תנאי החסינות בעיף 7א לפקודת הנזיקין, קרי כי המעשים המתוארים אשר בגינם הגיש התובע את תביעה, בין היתר כנגד הנתבעת 2, נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור, והן כי נפל רבב בהחלטה המנהלית על הכרה בחסינות הנתבעת 2.

...

בשל מעשיה על הנתבעת 2 עתר התובע לפיצוי כספי עקב עוגמת נפש שנגרמה לט. הנתבעים הגישו בקשה הנתמכת בהצהרה מטעם היועצת המשפטית של משטרת ישראל, הנושאת כותרת "הודעה לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] על קיומה של חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודה ובקשה לדחות את התביעה נגד נתבעת 2". בהצהרה, הביעה היועצת המשפטית את עמדתה כי יש להכיר בחסינות הנתבעת 2, בהיותה עובדת ציבור, אשר פעלה תוך כדי תפקידה השלטוני, ובשל כך כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 2 ולקבוע כי הנתבע בתביעה יהיה המשרד לבטחון פנים.

טענת התובע ולפיה אין להכיר בחסינות עובד ציבור ביחס לנתבעת 2 על מעשה שעשתה תוך כדי מילוי תפקידה, כאשר מדובר בקללות ואמירות פוגעניות וגזעניות אינה מקובלת עליי שכן לשון סעיף 7 א(א) רישא אינה מגבילה או מצמצמת את עילות התביעה החוסות בצילו וחלה על כל מעשה עובד ציבור "המקים אחריות בנזיקין", משמע הדבר כי כל עוולה בנזיקין ללא יוצא מן הכלל.

אשר על כן, סבורני כי ההחלטה בבסיס הודעת ההכרה עומדת במתחם הסבירות ולא מצאתי בה כל פגם המצדיק את ביטולה.

לטעמי חילופי הדברים בין התובע לבין הנתבעת 2 נעשו במסגרת מסירת עדות בתחנת המשטרה.בת"א (מחוזי ב"ש) 4079-10-10 בית יורב 1997 בע"מ נגד הועדה לתכנון ובניה תל אביב (27/08/2011) נפסק כי "אין מקום לשלול מעובד ציבור, הממלא תפקיד שלטוני, את החסינות מפני תובענה אישית בנזיקין, בגין מעשה שעשה במילוי תפקידו האמור – אלא במצב מובהק שבו עובד הציבור פעל לכאורה ממטרה אישית ובאי חוקיות בעליל..". וכן "....רק גרימת נזק מכוונת בתכלית לעצמה, למטרה פרטית ובלתי חוקית של עובד ציבור, תיחשב לחריגה ממילוי התפקיד הציבורי המפקיעה את הזכאות לחסינות". סיכומם של דברים: אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותקבע תזכורת פנימית ליום 30/05/2022 לקבלת הודעת עדכון מב"כ הצדדים.

עם זאת, החוק קובע סנקציה של היפוך נטל ההוכחה לגבי חוקיות מעשי הרשות המנהלית: "6. (א) החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים 2א, 2ב, 4 או 5; ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין. הוראות סעיף זה אינן גורעות מאחריותו המשמעתית של עובד הציבור על אי-מילוי חובתו לפי חוק זה.

אוסיף, כי בסעיף 6 לחוק ההנמקות נקבעה סנקציה ספציפית של היפוך נטל ההוכחה לגבי חוקיות מעשי הרשות המנהלית, וסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי הפרת חובה חקוקה לא תחול מקום בו החיקוק התכוון להוציא תרופה זו. אשר על כן, לא מצאתי לפסוק פיצוי כללי ברכיב זה. חוק מיסים עקיפים התובעת טוענת, כי ככל גם אם יקבל ביהמ"ש את הסווג כטענת הנתבעת, יש להורות על ביטול הדרישה לגירעון, בין היתר, לפי סעיפים 3 או 6 לחוק מסים עקיפים.

...

מומחה הנתבעת נשאל בחקירתו הנגדית, האם יכול להפנות לאסמכתה לטענתו בחוות הדעת, לפיה המושג ריתוך אינו מוגבל עוד למתכות, אלא ניתן ליישום גם בחומרים כגון זכוכית: "ש. מפנה לעמ' 9 ו-10 לחוות דעתך ששם אתה מביא הגדרות שונות לריתוך ובאף אחת לא מוזכרת זכוכית אלא רק מתכות וחומרים תרמו פלסטיים, אז בעצם מסקנתך בעמ' 10 בפסקה לפני האחרונה שהמושג ריתוך, אתה טוען ניתן ליישם גם על זכוכית, המסקנה הזו בעצם לא נסמכת על שום אסמכתא נכון?

לסיכום, טוענת הנתבעת: "המסקנה היא כי מומחיות פרופ' הרדי בתחום הסיבים האופטיים אינה מכשירה אותו לאבחן בין ריתוך לעיבוד בחום, היא השאלה הסיווגית שבמחלוקת". לשיטתה, המומחה אינו קובע קביעה חד משמעית והאסמכתאות שצירף תומכות דווקא בעמדתה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך 127,962 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת התביעה.

וכך נכתב: "סעיפים 7א(א) ו-7ו נוספו לפקודה במסגרת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10), התשס"ה-2005 (להלן: תיקון 10 או התיקון). התיקון קידם שתי מגמות שאיזנו זו את זו: מחד גיסא – הרחבת החסינות לעובדי ציבור מפני אחריות בנזיקין; ומאידך גיסא – הרחבת אחריותן השילוחית של רשויות ציבוריות על מעשי עובדיהן (ראו: ע"א 1649/09 פלקסר נ' מדינת ישראל, פ"ד סז(1) 353, 384-375 (2014); תמר קלהורה ומיכל ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) – חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא 293, 318-316 (2011)).

מנקודת מבטו של עובד הציבור, האיזון מבטא את התפיסה שלפיה האחרון פועל למען הציבור; ולפיכך, ההגינות מחייבת שאם נגרם נזק בשל טעות של עובד ציבור שפעל בתום-לב, הקופה הציבורית תישא בעלויות ולא העובד עצמו (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית א 640-639 (מהדורה שניה 2010)).

...

לפיכך מסקנתי היא כי התנאי להכרה בחסינות לפיו "המעשה בוצע תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור" מתקיים בענייננו.

לאחר שבחנתי נסיבות העניין, לא מצאתי כי התובע עמד בנטל זה. אף בהנחה שיש בסיס לטענות התובע בדבר פגמים שנפלו בפעולות הנתבע, אין לגזור בשל כך בלבד קיומו של יסוד נפשי של עשייה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו.

סוף דבר, בקשת הנתבעת 2 להכיר בחסינות הנתבע 1 מתקבלת.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית: סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין קובע כי: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור." כבר כעת יצוין, שהפסיקה הכירה בתחולת חסינות זו גם ביחס לתביעות שעילתן "לשון הרע" (לעניין זה ראו רע"א 6821/21 דהרי ואח' נגד לדרמן ואח' [פורסם בנבו]).

עוד נקבע בהילכת פלקסר כי "גישה זו משרתת את התכליות שביסוד מוסד החסינות הנתנת לעובדי ציבור עליהן עמדנו לעיל והעיקרית שבהן היא - מתן מענה לחשש מפני הרתעת יתר של עובדי ציבור בגין תביעות אישיות המוגשות נגדם וצמצום הטירדה הנגרמת להם בשל עצם הצורך להתדיין על סוגיית החסינות מקום שהרשות מוכנה להכיר בה. שונה המצב באותם המקרים אשר בהם מבקש עובד הרשות הציבורית להכיר בחסינותו אך הרשות הציבורית סבורה כי אין לכך מקום. במקרים כאלה נראה כי הנטל הוא על העובד להראות כי תנאי החסינות מתקיימים, על מנת שבית המשפט יוכל לקבל החלטה בדבר הכרה בחסינותו." העולה מן המקובץ הוא שקיימים שני תנאים לתחולת סעיף 7א' לפקודת הנזיקין מקום בו מוגשת הודעת החסינות: האחד, כי המעשה בוצע תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני של עובד הציבור והשני, כי המעשה לא בוצע ביודעין מוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לנזק כאמור והנטל להוכחת אי קיום תנאי סעיף 7א' מוטל על התובע.

אשר לאופן בחינת ההודעה על חסינות, נקבע בהילכת פלקסר כי בחינת ההודעה כפופה לכללי המשפט המינהלי: "החלטתה המדינה בדבר ההכרה או אי ההכרה בחסינות היא על פי טיבה החלטה מינהלית וככזו היא כפולה לבקורת שיפוטית על פי כללי המשפט המינהלי" אשר אחד מהם "הוא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשקול דעתו שלו ואינו בוחן את תבונתה של ההחלטה. במסגרת הבקורת השיפוטית עליו לבחון את חוקיות ההחלטה ואת סבירותה, על-פי עילות ההתערבות המוכרות בדין המינהלי (בג"ץ 11087/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 13". מן הכלל אל הפרט: לאחר שקילת טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להיתקבל, משעה שלא עלה בידי התובע להרים הנטל המוטל עליו להוכחת אי התקיימותם של תנאי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין.

...

אין בידי לקבל את טענת התובע שלא מדובר בפרסום שלא נעשה תוך כדי מילוי תפקידו של הנתבע, על אף שאין מחלוקת שבמועד הפרסום הנתבע כבר פרש מתפקידו השלטוני.

סוף דבר משעה שהתובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח שמתקיימים החריגים הקבועים בסעיף 7א' לפקודה ושההחלטה על הכרה בחסינות לקתה בפגמים של אי חוקיות, חוסר סבירות קיצונית או נגועה בשיקולים זרים, ובשים לב לנכונות המדינה להיכנס לנעלי הנתבע ביחס לפרסום מושא התביעה, אין מקום להותיר את הנתבע כבעל דין בהליך, ודין התביעה נגדה להידחות.

לאור האמור, הנני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע.