אחריות מנהל אולם אירועים על הפרת זכות יוצרים

התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את חוק זכויות מבצעים ומשדרים, תשמ"ד – 1984 (להלן – "חוק זכויות מבצעים"), בכך שהשמיעו באולם האירועים שבבעלותם שירים של אמנים ונגנים ישראליים מבלי לשלם בגין כך לתובעים תמלוגים כדין.

לגבי תביעה מסוג זה נפסק בת"א (מחוזי מרכז) 1636-04-08 חברת מלונות דן בע"מ נ' האירגון היציג של המבצעים בישראל, (13.08.08), כי אי תשלום תמלוג ראוי מהוה הפרה של זכות שהקנה המחוקק למבצע, ומכאן שגם על הפרה כזו חלה הוראת סעיף 5 לחוק, כך שהארגון היציג רשאי לתבוע בשם המבצע פיצויים סטאטוטוריים ללא הוכחת נזק.

יתר על כן, בנוגע לזכויות יוצרים נפסק כי מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור – כדוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ואירועים צבוריים – גם אם אינה נעשית ישירות על ידי בעלי העסק ומנהליו – כמוה כמתן הרשאה הנתנת "לתועלתו הפרטית" של בעל העסק (לעניין זה ראו: ע"א (ת"א) 1987/97 אקו"ם נ' אולמי חאן הדקל בע"מ (31.12.97), וכן ת"א (ת"א) 25/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אטלנטיס נשר בע"מ (18.2.98), שאושר ברע"א 1263/98 אטלנטיס נשר בע"מ נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ (7.4.98)).

אכן, מקורה של הדרישה לקיומה של "תועלת פרטית" בדיני זכויות היוצרים ולא בדיני זכויות המבצעים, ברם ניתן ללמוד מהפסיקה האמורה לעיל כי הנטייה היא להטיל אחריות אישית על אורגאנים של תאגיד שאישרו את הפרת זכות היוצרים, ולטעמי נטייה זו ראויה גם בהקשר של הטלת אחריות אישית לתשלום תמלוגים או פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק זכויות מבצעים.

...

מנגד, התביעה למתן צו מניעה נדחית.

אין צורך שאקבע מסמרות בעניין זה, שכן לא שוכנעתי, למרות התנהגות הנתבעים עד הגשת התביעה, כי בכוונתם להמשיך ולהשמיע ביצועים ללא תשלום תמלוגים.

בשים לב להסכם שכר הטרחה שהציגו התובעים (נספח 23 לתצהירי התובעים), ולמסמכים שהציגו לגבי הוצאותיהם (נספחים 20 ו- 22 לתצהירים), ובהתחשב בסכום שנפסק לזכות התובעים, אני קובע כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים בסך של 5,000 ₪, ובנוסף ישלמו הנתבעים לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

לעניין טענת ההגנה של המבקש, טוענת המשיבה שהמבקש היה אחד מהמנהלים בפועל של האולם וכי ביום ביום 22.7.19 פנה נציג מטעם המשיבה טלפונית למבקש וליתר הנתבעים (ביניהם אחיו של המבקש, שמעון אמסלם) והבהיר להם שהם מפרים את זכויות המשיבה.

עוד טוענת המשיבה שעל פי הדין והפסיקה, בעלי ומנהלי אולמות אירועים אחראים אישית להפרת זכויות יוצרים שמבוצעת באולם.

...

לעניין הטענה שפסק הדין בטל מעיקרו הגעתי למסקנה שאין מקום לבטל את פסק הדין משום שהוא ניתן בהיעדר סמכות עניינית.

המשיבה לא סיפקה ראיה כלשהי להוכיח שבניגוד לנטען, המבקש מתגורר בכתובת הנ"ל. לכן אני מקבל את טענת המבקש שהוא אינו מתגורר בכתובת הנ"ל. הבקשה להארכת מועד כמפורט להלן, השתכנעתי שהבקשה לביטול פסק דין הוגשה במועד.

על כן, אני קובע שיש לבטל את פסק הדין מתוך חובת הצדק.

לטענתן, מהאמור לעיל עולה כי הנתבעים ידעו על ההפרה המסיבית והבוטה של זכויותיהן, כן ידעו על חובת התשלום והסדרת הרישיון, וחרף זאת לא הסדירו רישיון כדין.

לטענתן כל צד המעוניין להסדיר רישיון לשימוש ביצירות מוגנות יכול לעשות זאת גם ללא פניה מוקדמת, וזאת דרך האנטרנט או שיחה טלפונית, אולם האחריות להפרת זכויות היוצרים היה ולא מוסדר רישיון שכזה מוטלת על בעל האולם.

"המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור צבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהוה הפרה כאמור; לעניין זה, "מקום בידור צבורי" – מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון".

עיון בפסיקה לגבי השעור הנוהג בפסיקת פיצויים סטאטוטוריים בגין הפרת זכויות יוצרים במקרים דומים, העלה את תוצאות כדלהלן - בת"א (מחוזי ת"א) 6327-09-11 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' קר ויז'ן ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 16.07.2013), מדובר בתביעה לתן צו מניעה קבוע ותשלום פיצויים בסך של 200,000 ₪, וזאת בשל השמעת יצירות מוקלטות במרפאה שבשליטת הנתבעים ובניהולם, ללא קבלת הרשאה מהתובעת.

...

בשל כך, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעות מאת הנתבעים בגין כל הפרה על סך של 30,000 ₪, ובגין שלוש הפרות על סך של 90,000 ש"ח. בכתב התביעה עתרו התובעות אף לצו מניעה קבוע.

לסיכום: דין התביעה להתקבל.

כן ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעים הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 20,000 ₪.

רקע הנתבע בעל עסק העוסק במתן שירותי מיתוג על דרך בניית אתרים ורשתות חברתיות וקידומם ברשת האנטרנט, לרבות לווי התשתית שנוצרה כמו הכנסת טקסטים, צילומים ותמונות גרפיות, תירגום, פירסום וכיו"ב. במהלך חודש יולי 2014 היתקשר הנתבע עם חברת 'שולומוב מיטיה – אולמי לאונרדו בע"מ' אשר מחזיקה ומנהלת אולם אירועים ברמלה שקהל היעד העקרי שלו הוא הקהילה הדוברת רוסית (להלן: "האולם").

ביום 19.7.17 ניתן פסה"ד בהליך בירושלים במסגרתו נקבעו בין היתר הקביעות הבאות: שהתובע הוא בעל זכות היוצרים בתמונה ושהתמונה ראויה להגנה עפ"י החוק; שהתמונה לא הפכה ל"נחלת הכלל" ושהתובע לא אפשר את העתקת התמונה ללא מתן הרשאה; שהופרה הזכות המוסרית במובן זה שהתובע לא קיבל את הקרדיט על היצירה; שהאולם והנתבע שלפניי אינם "מפירים תמימים" שכן יכלו לדעת שהתובע הוא בעל זכות היוצרים בתמונה; ושהאחריות לשימוש בתמונה מוטלת על הנתבע ולא על האולם ששכר את שירותי הנתבע לצורך הקמפיין הפרסומי.

יוער שבנוגע למבחן זה נפסק כי הנטל להוכיח הגנה זו מוטל על המפר וכי מדובר בהגנה "מצומצמת למקרים חריגים בלבד, בהם הגנת זכות היוצרים ביצירות מושא ההפרה עשויה להיות מוטלת בספק באופן סביר, כדוגמת יצירות ישנות אשר אפשר לסבור שעברו זה מכבר לנחלת הכלל, או יצירות שלגביהן המפר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי זכאיות הן להגנת זכות יוצרים. בעוד נטל ההוכחה להוכיח מודעותו של מפר עקיף מוטל על התובע, נטל ההוכחה לקיומה של הגנת מפר תמים מוטל על כתפי הנתבע" (ע"א 1248/15 Fisher Prince נ' דורון יבוא ויצוא בע"מ מיום 31.8.17 פורסם בנבו).

...

אני מקבלת את טענת התובע שהעובדה שהקרדיט נמחק מהתמונה מצביעה על חומרת יתר בהפרה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר ששקלתי את השיקולים השונים בהתאם לסעיף 56(ב) לחוק, אני מוצאת לנכון להעמיד את סכום הפיצוי המגיע לתובע על סך של 7,000 ₪ בגין ההפרה של הזכות הכלכלית וסך נוסף של 5,000 ₪ בגין ההפרה של הזכות המוסרית.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

עם זאת, בכל הנוגע להקמת החברה וניהול חשבונותיה בידל איציק באופן חד בין אילן לאבי והטיל את האחריות באופן מוחלט על אילן, כדלקמן: "ת. שניהם ביחד היו במשרד ומכינים את כל מה שצריך, אם זה הגברה ותאורה ואם זה אוכל ואני קבלתי את התשלום שלי על המלצרים.

כנגד החברה, אילן, אבי וגורמים נוספים הוגשה תביעה אזרחית על סך 400,000 ₪ על ידי אקו"ם בשל הפרת זכויות יוצרים בעסק.

מסתבר יותר כי כוונתו הייתה ליציאת החברה מהתמונה וכניסת החברה הנוספת לנכס לצורך ניהול עסק דומה של אולם אירועים (אשר אף נשא שם דומה או זהה).

...

סוף דבר אילן חב בחוב הארנונה של החברה בתקופה שמיום 16.4.2018 ועד ליום 22.10.2018.

תביעת העירייה כנגד איציק ואבי נדחית.

התביעה לסעד הצהרתי ביחס ליתר הצדדים נדחית.