תביעה זו הוגשה תחילה כנגד מספר נתבעים אך במהלך ניהולה נמחקו חלק מהנתבעים ונותר מכון הרישוי כנתבע יחיד ורק בעניינו של זה נשמעו לכן הראיות.
המכון טען עוד כי אין לייחס לו אחריות לנזקי התובע גם מחמת העובדה שלא ניתן היה בבדיקה חזיתית רגילה, של מי שאינו מומחה בדבר, לגלות את הזיופים שנעשו ברכב.
חובה זו עולה גם מתוך הוראת הנוהל המחייבת של משרד התחבורה, אשר הנתבע עצמו מפנה אליה, בין היתר בסעיף 11 לסיכומיו, ועל פיה: "המכון אינו אחראי לכל נזק שיגרם במתכוון ו/או בזדון ו/או על ידי זיופים ו/או שינויים לא חוקיים בזיהוי הרכב, רשיונו, שלדתו, מנועו ו/או במספרי הזיהוי השונים למעט זיופים שניתן לגלותם בבדיקת הסתכלות ישירה או באמצעות המכשור הקים המכון".
(הדגש שלי ה.א.) 12.
...
העד, מר וינטרניץ רוברט, העיד מפורשות כי כבר מהתבוננות במספר השלדה היה ברור לו כי המספר מזויף, לפחות בחלקו, והוא אף פירט כיצד הגיע למסקנה זו (עמ' 25 ש' 29 ואילך).
אינני מקבלת את טענת הנתבע, לפיה יש לדחות את התביעה מחמת השהוי שהיה בהתנהגות התובע מאחר שברור, מהתמונות שהוצגו, כי בדיקה חזותית של מספר השלדה מעלה חשד לזיוף, ובדיקה של הרכב בפועל לא היתה מעלה ולא היתה מורידה לענין זה, שכן התמונות צולמו על ידי המישטרה שאינה בכלל צד למחלוקת שבפני.
הוכח איפוא שלתובע נזק בסכום של 44,000 ₪-הסכום ששילם עבור הרכב, כאשר הרכב בסופו של דבר נילקח ממנו בשל הזיוף.
בענין זה טען התובע כי הפסיד 17 ימי עבודה ששוויים 12,240 ₪ וזאת מאחר שכתוצאה מחקירת המשטרה נאלץ לערוך בירורים על מנת לאתר את בעלי הרכב ובנוסף, נידרש להתייצב לחקירות במשטרה ובביהמ"ש.
אני דוחה את תביעת התובע בראש זה, משום שהתובע לא הוכיח את הרכיבים הנדרשים.
בסופו של דבר, ולמרות שלכאורה הנתבע 2 הוא זה שמוכר את הרכב לתובע, מסר התובע את השיק לידי הנתבעת 3 ולא עמד על כך שכבר במועד מסירת השיק תועבר לו הבעלות ברכב.
