לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בתמונות שהגישה התובעת, אני קובע את הממצאים שלהלן:
עיון בתמונות אותן צרפה התובעת מעלה כי השער שעליו ניסתה התובעת לתלות את הפלאייר לטענתה הוא בעל סורגים צמודים, ועל כן אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה הכלב לא יכול היה להוציא את ראשו מחוץ לסורג.
באשר לאחריות הנזיקית לנזק שניגרם ע"י כלב, קובע סעיף 41א לפקודת הנזיקין, כי:
"בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם ע"י כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצד הבעלים".
יחד עם זאת קובע סעיף 41 ב כדלקמן:
" בתובענה לפי סימן זה, לא תהא הגנה לבעלים אלא אם כן הנזק נגרם ע"י אחד מאלה:
תיקון מספר 7 לפקודת הנזיקין (ס"ח 1391 149, 153 התשנ"ב-1992) יצר משטר מיוחד לגבי ניזקי כלב, והרחיב את האחריות על בעלי כלבים, לעומת המצב ששרר עובר לתיקון, לפיו עילת התביעה בנזקי נשיכה על ידי כלב התבססה על עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודה.
השופט צבן קבע כי הסגת גבול משמעה כניסה ממשית אל תוך החצר, ואילו השופטת בן עמי סברה כי אף רכינה אל תוך חצר, אף אם אינה כניסה מלאה, מהוה הסגת גבול, תוך שהיא קובעת כי פרשנות צרה מידי של הסייגים תהפוך את האחריות של בעל הכלב, דה-פאקטו לאחריות מוחלטת.
דעתו של המלומד אריאל פורת (בספרו "נזיקין" (כרך א, 2013) עמ' 294-295) הנה כי מדובר בהגנה מוחלטת.
...
לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בתמונות שהגישה התובעת, אני קובע את הממצאים שלהלן:
עיון בתמונות אותן צירפה התובעת מעלה כי השער שעליו ניסתה התובעת לתלות את הפלייר לטענתה הוא בעל סורגים צמודים, ועל כן אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה הכלב לא יכול היה להוציא את ראשו מחוץ לסורג.
המשמעות היא שאפילו הייתי מגיע למסקנה כי התובעת הסיגה גבול, הרי ההגנה אינה מוחלטת ויש לבחון מהי הסגת הגבול הנטענת, כוונתה, מיקומה ומימדיה.
על כן הייתי מגיע לאותה תוצאה של חלוקת האחריות אפילו הייתי מגיע למסקנה כי היתה כאן משום הסגת גבול כלשהיא.
מאחר וזקפתי לחובת התובעת אשם תורם בשיעור 50%, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 3,750 ₪.