אחריות לתשלום שכר וזכויות עובד לאחר מכירת עסק

לטעמנו לא יעלה על הדעת, שהתובע בתור בעלי הנתבעת 1, מנכ"לה והדירקטור בה יפטור עצמו מכל אחריות לזכויותיו הוא בפרט ביחס לתקופה שבין 10/2010 ועד לחודש 9/14 מועד בו נמכרה הנתבעת 1 שהתובע היה שותף בה לטענתו אך ורק לאור טענתו לפיה בקש להקטין את הוצאות שכרו והזכויות הנלוות ומכאן שנהג למשוך משכורות נמוכות אף משכר מינימום כנקוב בתלושים וזאת לשם הקטנת הוצאות הנתבעת 1 וקידומה הכלכלי.

כאמור, לטענת התובע שותפו לעסק, אלון היה ער לכך שהתובע נהג למשוך משכורות נמוכות אולם על אף גרסה זו אותה מצאנו כלא סבירה ולא הגיונית בנסיבות שתוארו לעיל לא השכיל התובע להביא את שותפו העיסקי שיתמוך בגירסתו וזאת בפרט לאור העדר אסמכתות רישומיות כלשהן בדבר חובות הנתבעת 1 כלפי התובע בסדרי גודל של מאות אלפי ₪ כגון כרטסות שיעידו על גובה הסכום ששולם בפועל התואם את תלושי השכר שהוצאו ועל תעוד החובות.

יצוין, כי התרשמותנו מעדות התובע ובמהלך ניהול התיק, כי האופן שבו ניסה התובע להציג את השתלשלות האירועים, הסתמך לעיתים קרובות על תפיסת מציאות שגויה, ועל ניסיון התובע לאחוז בחבל משתי קצוותיו – מחד לאחר קבלת יעוץ משפטי ביחס לתוקפו של הסכם המכירה ונוכח תלושי השכר שהוצאו לתובע המצביעים לכאורה על תשלום שכר נמוך המצדיק הגשת תביעה לקבלת הפרישי שכר וזכויות נלוות; מנגד – ההבנה שנמשכו על ידו כספים שלא עוגנו בכתובים, מאות אלפי שקלים ששולמו לו על ידי הנתבעות 1 ו- 2 והנתבע 3 להבראת הנתבעת 1 ולכיסוי כל חובותיה שנבעו מההתנהלות הרשלנית וחסרת תום הלב של התובע.

...

באשר להוצאות, אומנם בהליך שבו נדחית תביעת תובע היה מקום לחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעים ובהוצאות גבוהות בפרט לאור גובה התביעה שנדחתה שעמדה על 750,000 ₪.

על אף האמור, סבורים אנו כי גם הנתבעים נהגו כבעלים ב"עצימת עיניים" עת "החליטו" שלא לדעת כלום אודות תנאי העסקתו של התובע בפרט לאור המפורט בתלושי השכר שהוצאו לתובע ובמעשיהם אלה הפרו גם אלה את חובות האחריות והאמון המיוחדים שחלים ביחסי עובד מעביד שתרמו תרומתם הרשלנית על אף היותם בעלי מניות בחוסר היכולת להתחקות אחר תנאי עבודתו ושכרו האמיתי של התובע.

כך שלמעשה, בסיכומו של דבר, אין צד חייב למשנהו סכום כסף כלשהו.

התובע טוען כי באותה שיחה שהנתבעת מכנה אותה שימוע נאמר לו, כי יוכל להמשיך לעבוד – אך לא כמנהל אולם המכירות – ושכרו יופחת ב- 3,000 ₪ (לפי חישובה של הנתבעת בסעיף 20 לסיכומיה אף ביותר): "עו״ד ברטלר: שינמוך, הורדה, הורדה בתפקיד, הורדה בדרגה, הורדה בשכר.

האם זכאית הנתבעת להשבת השכר מאת התובע? בשימוע לא נטען כנגד התובע כי לא עבד בשעות שהתחייב להן וכי נטל את ימי רביעי כימי חופשה והתייצב רק אחת ל-3 שבועות ביום שישי לעבודה.

עכשיו זה לא משנה אם הוא שעה חסר בה זה או לא, אבל זה תפקיד של אמון זה מנהל סניף, זה שלו, זה המפתחות בידיים שלו, (עמ' 34 לפ' שורות 16-13 לעדות חבוש) כל הטענות כנגד התובע הועלו בדיעבד: תראה רק בדיעבד, אחרי שכל העסק הזה היתפוצץ, התחלתי לבדוק מה קרה פה, ולראייה ברגע שהוא עזב את המקום, מיד פניתי לשאר העובדים ושאלתי אותם, תגידו איך זה שיום בשבוע לא עבדתם? כי ככה צביקה נתן לנו את האפשרות הזאת, לא לעבוד.

עם זאת יוער כי התובע הסביר כי הגיעו להסכמה באשר לתקופת ההודעה המוקדמת: "ואני חושב שלא בחרתי בנושא הזה, כי ברגע שהגענו כבר להצעות כאלה, אמרתי אני לא הולך לפגוע בעסק ולכן לא ישבתי עוד 60 יום לקבל שכר ולא לעשות כלום, אלא הצעתי לו להיות עוד שבועיים בכדי לעזור לאחד העובדים לצאת לחופש." (עמ' 21 לפ' שורות 22-19 לעדות התובע).

התובע מודה כי מילא בנזין ולא סולר, בשל שגגה לטענתו, אך לקח את הרכב ותיקן את התקלה, דבר המעיד שלקח אחריות: "אני שלמתי את מחיר התיקון ומחיר החלפת הדלק מכיסי. את הקבלה מסרתי לדירקטור." (ס' 39 לתצהיר התובע).

...

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע סך של 30,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.12.18 ועד התשלום בפועל.

נוכח התנהלות הנתבעת כאמור בהחלטה מיום 20.12.21 וקבלת רוב התביעה, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

גם כאן נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ומכלול העדויות והראיות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי הרישום בתלושי השכר אינו אותנטי, ובפועל שולם לתובע שכר שעתי בסך 18 ₪ נטו בלבד עבור כל שעות עבודתו, והנתבעת פיצלה את שכר העבודה לזכויות סוציאליות שונות.

הוא הרוח החיה בנתבעת, אשר ניצל את חולשתו של התובע כעולה חדש; מדובר בהפרה של כל חוקי המגן, תוך היתעלמות ודריסת זכויות התובע בחוסר תום לב; הנתבע פועל כדי להיתחמק מתשלום, עת רוקן את הנתבעת מנכסיה ומכר את פעילותה למתחרה.

[53: הילכת איפראימוב, פיסקה 9; הדרה בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר יוסף גרוס מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי, 343, 346- 347 (אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, 2015) (להלן – בר-מור).

] חמישית, מעבר לדוקטרינת הרמת המסך, אנו סבורים כי יש גם מקום לחייב באופן אישי את הנתבע בתשלום השכר והזכויות המגיעות לתובע, מכוח אחריותו האישית כלפיו.

...

כאמור, שוכנענו כי הנתבע היה אחראי לאופן העסקת תובע, לרבות אופן תשלום שכרו בחסר.

סיכומו של דבר, אנו קובעים כי יש להרים את המסך באופן שבו הנתבע יהיה חייב, ביחד ולחוד עם הנתבעת, בכל הסכומים שנפסקו לטובת התובע.

סוף דבר הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: הפרשי שכר מינימום בסך 134,320 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד למועד התשלום בפועל.

פוקס אישר שבמהלך תקופת העסקתו בחברה לא שולמו לתובע מלוא זכויותיו הסוציאליות, בכללן ביטוח פנסיוני, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה וגמול שעות נוספות, וכן לא נימסרה לו הודעה לעובד על תנאי עבודה ונמסרו לו תלושי שכר חסרים (סעיפים 22 -23, 25 -27 ו-30 -31 לתצהיר פוקס) להלן תמצית טענותיהם של עוז ועדרי וגירסתם: השותפות רכשה את המעדנייה משמואל ולוי בחודש 4/2016, ולאחר תקופת שיפוצים החלה להפעילה רק ביום 3.5.16.

בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר נקבע כי על המעסיק מוטלת חובת ההוכחה להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם לא הציג רשומי נוכחות כהגדרתם בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), קרי שנערכו באמצעים מכאניים, דיגיטאליים או אלקטרוניים או שנחתמו מדי יום בחתימת העובד ואושרו בחתימת אחראי שמינה המעסיק לכך.

עוז ועדרי טענו שהתובע אינו זכאי לפצויי פיטורים, מאחר שלאחר מכירת העסק הוא המשיך לעבוד ברצף אצל ארביב (סעיף 16.5 לכתב ההגנה מטעם השותפות).

...

פיצויי הלנה דין התביעה לפיצויי הלנה להידחות, מאחר שרוב הרכיבים בגינן נפסקו סכומים לזכות התובע אינם מהווים שכר עבודה אשר נקבע מועד בחוק לתשלומו (ע"ע (ארצי) 631/06 עמאד אבראהים – עיריית מע'אר, 28.5.07; ס' אדלר "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה", שנתון משפט העבודה ו' 5, 27 (תשנ"ו).

אשר לתביעה להפרשי שכר בגין גמול עבודה בשעות נוספות – בנסיבות בהן התביעה כולה הוגשה סמוך מאוד לתום תקופת ההתיישנות של פיצויי הלנת שכר (ר' סעיף 17א' לחוק הגנת השכר) ובשים לב לסכום שנפסק לזכות התובע, מצאנו לפסוק פיצויי הלנה בסך 500 ₪.

סוף דבר: א. התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 נמחקה; התביעה כנגד הנתבע מס' 2 נדחית.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעים לחיובם בתשלום שכר עבודה, זכויות סוציאליות וכן רכיבי פיצוי למיניהם בגין תקופת העבודה הנטענת בשרותי הנתבעת 1 (להלן גם: "החברה"), מחודש ינואר 2018 ועד לחודש מרץ 2019 וסיומה, בסכום כולל בסך 172,897 ₪.

התובע החל לייבא ולשווק מוצרים באמצעות החברה כעסקה משותפת החל מחודש יולי 2017 כאשר התובע היה האחראי הבלעדי על ניהול כל המערך הקשור בעיסקה זו ותפקיד החברה הסתכם בניהול חשבון הבנק שתמך בעיסקה, אשר נמשכה עד לחודש ספטמבר 2019.

בסוף שנת 2018 סוכם בין הצדדים, כי בהיעדר היצטברות רווחים למשיכה – החברה תחייב את התובע בגין הסכומים שנרשמו לזכותו – פעולה המהוה ביטול לתלושי השכר שהונפקו – והתובע אף יחויב בסכום נוסף של 10,000 ₪ - זאת על חשבון המוצרים שהתובע מכר במסגרת עסקו הפרטי.

בשנת 2014 מר אטיאס הציע לתובע שהגיע אליו לאחר תסבוכות כלכליות, תכנית להחזר מס שבח ו/או מס הכנסה ובהתאם נחתם הסכם שכר טירחה בין הצדדים (נספח 4 לבקשה).

...

לא היתה התייחסות בתגובת התובע לסיכום בין הצדדים בסוף שנת 2018, כי החברה תחייב את התובע בסכומים שנרשמו לזכותו בתלושי השכר, פעולה המהווה ביטול של תלושי השכר מבחינת תוצאה.

ובהמשך – "6.6. בדברנו בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשוני לחיוב בהפקדת ערובה טמון בבחינה מוקדמת של סיכויי התביעה. ככל שאין לשלול את סיכוייה, לא יחויב התובע, גם אם אביון ודל הוא בהפקדת ערובה". לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה וכן בכתב התביעה ובכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור – הבקשה נדחית.