לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובמוצגים שהוגשו לי, שמעתי את עדויות הנהגים, שאף הדגימו את התאונה ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות לתאונה בין הנהגים באופן שווה.
נהגת התובעת מסרה כי עמדה עם הגב לכיוון התנועה ולא ראתה את התנועה (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 22-21) וכן פירטה כי לאחר התאונה "ראיתי אותו ממשיך לנסוע, הסתכלתי לראות מה קרה, מישהו ברחוב אמר לי הוא פגע בך... הסתכלתי, ראיתי שהוא ממשיך לנסוע אז רציתי לשנן את מספר הרכב, אז ראיתי אותו עוצר, משאיר את האוטו ברחוב, חוזר אליי, מתחיל לצעוק עליי שאסור לי לפתוח דלת באמצע הכביש" (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 33-31).
בעניינינו, משקבעתי כי דלת רכב התובעת הייתה פתוחה קמעה כשהתרחשה התאונה, שעה שזו קשרה את בתה הפעוטה בכיסא הבטיחות מהצד של הכביש, שומה היה על התובעת לנקוט משנה זהירות בעודה עושה כן. אכן, אין חולק כי הדלת הפתוחה יצרה מיכשול בכביש.
...
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובמוצגים שהוגשו לי, שמעתי את עדויות הנהגים, שאף הדגימו את התאונה ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות לתאונה בין הנהגים באופן שווה.
לאחר שמיעת העדויות, שוכנעתי כי יש להעדיף את גרסת נהגת התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה, לאמור: כי בעת התרחשות התאונה, דלת רכבה כבר הייתה פתוחה, נהגת התובעת עמדה וחגרה את בתה ואילו הנתבע, שלא הבחין בכך, פגע ברכבה.
אשר על כן ובהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה, ישלמו הנתבעים לתובעת, באמצעות הנתבעת 2, את הסכומים הבאים:
סך של 5,960 ₪ בגין הנזקים וירידת ערך.
