אחריות לנזקי רכב בתאונה משולשת

תמצית טענות הצדדים והעובדות תאונת הדרכים אירעה ביום 10.04.2017, בין כלי רכב, תוצרת פג'ו, מ"ר 27-898-56 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת ומבוטח על ידי הנתבעת שכנגד 4 בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב הפג'ו") לבין כלי רכב, תוצרת ניסאן, מ"ר 92-021-31 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 היא גם התובעת שכנגד (להלן: "רכב הניסאן"), ולבין כלי רכב, תוצרת סוזוקי, מ"ר 99-896-62 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 3 והנתבעת שכנגד 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 4 והנתבעת שכנגד 2 בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב הסוזוקי") (ולהלן: "התאונה").

עם זאת, תקנות התעבורה קובעות באופן מפורש כי המרחק שיש להציב משולש אזהרה הוא 100 מטר לפחות, כלשון תקנה 70(א) לתקנות התעבורה: "רכב שהיה הכרח לעצרו ולהשאירו עומד על פני הדרך, יציב נוהג הרכב משולש אזהרה כאמור בתקנה 367 שיהא נראה לעין נוהג רכב הבא מאחוריו ממרחק של 100 מטרים לפחות." ההיגיון העומד מאחורי הצבת משולש אזהרה במרחק של 100 מטר הוא על מנת לתת לנהגי הרכבים המגיחים מאחורי רכב שהיה הכרח להעמידו באמצע הכביש, זמן היערכות מספק כדי לכלכל צעדיהם.

...

עם זאת, נהגת רכב הסוזוקי מעידה כי הרכב שעמד מאחורי רכב הפג'ו הספיק כבר לסטות לנתיב השמאלי להשתלב ולהתקדם (עמ' 8, שורות 11-9 לפרוטוקול), כך שאני סבור כי אין כל זיקה בין סטייתו שמאלה של הרכב הנוסף שהיה מאחורי רכב הפג'ו ולפני רכב הסוזוקי לתאונה.

בפועל שוכנעתי כי נהגת רכב הסוזוקי החלה לסטות שמאלה לנתיב נסיעתו של רכב הניסאן, בניסיון לעקוף את רכב הפג'ו התקוע, מבלי שהיא בדקה אם הנתיב השמאלי עליו הוסע רכב הניסאן פנוי, ובתוך כך גרמה ברשלנותה לקרות התאונה.

אני מודע לעובדה כי הצבת משולש אזהרה במרחק של 100 מטר באמצע כביש מהיר, כמו כביש 5, הוא סכנת נפשות של ממש, עם זאת, אני סבור כי היה על נהגת רכב הפג'ו להציב את משולש האזהרה במרחק גדול יותר, תוך לבישת אפוד זוהר כמתחייב ותוך הפעלת אורות מצוקה ברכבה, על מנת להגביר ככל הניתן את אמצעי האזהרה וההתרעה למען משתמשי דרך אחרים.

זהות הצדדים ותמצית טענות הצדדים הצריכות לעניין לפניי תביעת נזיקין בגדרה התובע, לוי לירון, בעלים של רכב (להלן- "רכב התביעה) טוען כי האחריות לנזקים שנגרמו לרכבו במועד התאונה מ- 21/4/15 (להלן- "התאונה") רובצת לפתחן של הנתבעות כולן או מקצתן.

בחקירתה הראשית הנתבעת מס' 1 העידה ובזון הלשון: "זה החניון של העבודה שנימצא בקומה 5----כשאני מגיעה לאזור סגור אני צריכה לעצור במחסום----הריצפה נקראת פוליאוריטן, זו ריצפה חלקה, כהה, חניון חשוך. יש תאורה אך לא תאורה חזקה. --- המחסום היתרומם כשאני במהירות 5-10 קמ''ש נוסעת ופתאום אני מרגישה שהברקס לא עובד. מאוד נבהלתי------הייתי בלחץ רציני וברגע שנרגעתי ראיתי שהברקס בסדר ואין תקלה באוטו. עד רגע התאונה לא ידעתי על קיומה של ההצפה.--- ראיתי שהברקס עובד, המשכתי לחניה והחניתי את האוטו. לא הלכתי לבדוק כי הייתי בטוחה שזו בעיה באוטו---למעשה פגשתי את מרטין, אחד הבחורים שפגעתי לו באוטו וירדנו לחניה וראינו שיש שם בריכה -----כשעליתי לעדכן את מרטין לא הלכתי לבדוק מה קרה, כל הגוף שלי רעד והייתי נסערת והדבר הראשון שעשיתי עליתי למשרד. מרטין הציע שנרד למטה ומה שראינו זו בריכה ------אני לא ראיתי משם את המים. גם הריצפה עצמה מבריקה וקשה להבחין. רואים בתמונה שהכל מים--- אני משיבה שקשה מאוד לראות את זה------גם לא היה משולש אזהרה—ישר קראתי למנהל המגדל והוא אישר את זה ואמר שזו בעיה שלהם והכל יהיה בסדר" (שורות 7-23 עמ' 3 ).

...

בעניין זה אבקש להפנות לאמור בפסק דינה של כבוד השופטת מור אל במסגרת ת"א (שלום תל-אביב) 51184-02-12 המר נ' מדינת ישראל ואח' בגדרו הוטלה על בעלים או מחזיק של חניון אחריות בנזיקין? מפאת חשיבות הדברים נביא להלן ציטטה מתוך פסק הדין: "לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו ונסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי הנתבעות ביחד ולחוד כשלו והתרשלו בתפעול ותחזוקת החניון ובחובת הפיקוח ומשכך אחראיות לנזקיו של התובע, הכל כפי שיפורט להלן.

אחרית דבר אני קובע איפוא שדין התביעה כנגד הנתבעות מס' 3-4 להתקבל במלואה, ואילו כנגד הנתבעות מס' 1-2 להידחות.

משזו מסקנתי, אני מחייב את הנתבעות מס' 3-4, באמצעות הנתבעת מס' 4, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 5,599 ש''ח בצירוף הפרשי הצמדה מאז הגשת התביעה ועד היום.

העובדות בתמצית ועיקר טענות הצדדים תאונת הדרכים אירעה ביום 31.08.2020 בין כלי רכב, מ"ר 555-48-701 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת בביטוח ניזקי רכוש (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 76-156-37 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

מקום שתמרור "האט ותן זכות קדימה" הוא גם תמרור משולש אני בוחר לקבל את גירסתו של נהג רכב התובעת בדבר המצאות תמרור זה בכיוון נסיעתו של רכב הנתבעים.

...

אני סבור כי נהג רכב התובעת טען זאת רק כדי להראות שרכב הנתבעים נכנס לצומת מבלי להבחין ברכב התובעת.

אשר למחלוקת בעניין הנזק והיקפו, הרי שמאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, מאחר שמוקדי הנזק ואופיים מתיישב עם מהלך התאונה כפי שהוכח, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, הרי שאני סבור כי הנזקים שנמצאו בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת קשורים בתאונה וסכום התביעה בדין יסודו.

סוף דבר לפיכך, הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים: 7.1.

העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים תאונת הדרכים אירעה ביום 09.03.2021 בין כלי רכב, מ"ר 254-13-201 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 20-514-37 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבע 1 ונהוג בידיו ומבוטח על ידי הנתבעת 2 ב"ביטוח אחריות לניזקי צד שלישי" (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

נהג רכב הנתבעים מעיד כי לא הבחין בנוכחות המשטרתית, לא ראה את הקונוסים, אלא הבחין בה רק לאחר שבלם (עמ' 8, שורות 29-28 לפרוטוקול) וסבור כי הדבר נובע מכך שרכב התובעת שהנו רכב גדול ממדים ביחס לרכב הנתבעים חסם לו את שדה הראייה, ולטענתו לאחר התאונה ולאחר שהוא יצא מרכבו הוא זוכר כי הדבר הראשון שהשוטר עשה הוא להניח את המשולש בכביש אחרי התאונה (עמ' 7, שורות 26-25 לפרוטוקול).

...

לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים והתרשמתי מהן באופן בלתי אמצעי, אני קובע כי גרסתו של נהג רכב התובעת הנה מסתברת יותר מאשר גרסתו של נהג רכב הנתבעים.

לאור עיון בתמונות הכביש בו נגרמה התאונה, מקום הימצאות הקונוסים ומקום הימצאות ניידת המשטרה (על אי תנועה מצויר), איני מקבל את גרסתו של נהג רכב הנתבעים כי לא יכול היה להבחין בחסימת הכביש על ידי הקונוסים ובנוכחות המשטרתית, כביכול, בשל גודלו של רכב התובעת.

לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי נהג רכב הנתבעים לא נקט בזהירות הנדרשת עת הסיע את רכבו מאחורי רכב התובעת, לא שמר ממנו מרווח כדין, מיהר, לא נתן דעתו למתרחש מולו בכביש ולא התאים את מהירות נסיעתו למצב זה, לא לקח בחשבון את המצב העובדתי הקיים של הכביש, ולכן בחוסר זהירותו גרם לקרות התאונה.

בכך, נטען, סיכן נהג רכב התובעת את משתמשי הדרך האחרים – סיכון שהיתממש, ועל כן הוא אחראי לתאונה, הן לנזק רכב הנתבעים (שנתבע בהליך מקביל), והן לנזק לרכב התובעת, כך שנהגו נשוא באשם תורם של 100% להתרחשות התאונה.

עם כל ההבנה למצוקה שחש נהג התובעת בעת קרות התקלה ברכבו, עצירת הרכב וחציית הכביש אל מעבר למעקה הבטיחות, תוך נשיאת ילדיו הקטנים במצב שמסוכנותו גלויה על פניה, העובדות – אי לבישת אפוד זוהר ואי הצבת משולש אזהרה – מדברות בעד עצמן; רכב התובעת יצר סיכון תחבורתי, ונהגו לא התריע בשום צורה את יתר משתמשי הדרך, כי סכנה לפניהם.

...

לאחר קריאת כתבי הטענות ועיון בצרופותיהם, כמו גם שמיעת עדויות העדים וחקירותיהם, קריאת הסיכומים שהוגשו על ידי הצדדים והאסמכתאות שנלוו אליהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה; שני הנהגים המעורבים תרמו להתרחשות התאונה והאחריות נחלקת ביניהם, אם כי לא במידה שווה; נהג התובעת נושא בחלק גדול יותר של האחריות לתאונה (70%) ונהג הנתבעת נושא ב-30% מהאחריות לגרימתה.

נהג הנתבעת החל בעקיפה כששדה הראיה שלו חסום עקב אי שמירת מרחק ממשאית שנסעה לפניו, ובכך תרם להתרחשות התאונה אמנם, עצירת הרכב בשול השמאלי של הדרך היוותה גורם מרכזי לתאונה, אך לאחר ששמעתי את העדויות הגעתי לכלל מסקנה, כי גם לנהג רכב הנתבעים אחריות – ואפילו נכבדת – לקרות התאונה.

התוצאה לאחר שקראתי את כתבי הטענות וצרופותיהם, עיינתי במוצגים ובתמונות, שמעתי את העדים שנחקרו בפניי ועיינתי בסיכומי הצדדים כפי שהוגשו, אני קובעת כי האחריות לתאונה ולתוצאותיה מוטלת ברובה (65%) על התובעת (אשם תורם), כאשר נהג הנתבעים (הנתבע 1) נושא באחריות של 35% לתוצאותיה.