אחריות לנזקי התובעת בתאונת מדרגות נעות

האם מוטלת אחריות על הנתבעת בגין נזקיה של התובעת? ככל שקמה אחריות, מהם נזקיה של התובעת? אלה הן השאלות העיקריות בהן יעסוק פסק דין זה. רקע כללי- נסיבות התאונה: התובעת, ילידת 1950, מורה בביה"ס לאחיות לעת התאונה, טוענת בכתב התביעה כי ביום 20.9.2012 הגיעה לנמל התעופה בגרמניה כשהיא מלווה בחבריה לטיול מאורגן שערכה הנתבעת.

המדריך הוביל הקבוצה אל מדרגות נעות העולות אל הקומה השנייה שם היו אמורים לבצע את "הצ'ק-אין". עולה כי חבר לקבוצה אשר נשא עמו שתי מזוודות, האחת גדולה והשנייה בינונית, מעד, איבד שיווי משקלו ונפל היישר על התובעת אשר בתורה נפלה גם היא.

...

לאור כל האמור לעיל הגעתי כדי מסקנה כי נכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי עד גיל 67, בראי שכרה קודם התאונה, הן לתקופה שסמוכה לתאונה והן לתקופה שעד גיל 67, ואני מעמידו על סך של 30,000 ₪ כולל הפסדי פנסיה.

לאור כל האמור לעיל אני פוסק לתובעת סך של 1,500 ₪ בראש נזק זה. עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד: התובעת גרושה אשר לעת התאונה גרה בגפה.

בראי חוות דעתו של המומחה ועדותה של התובעת אני סבור כי פיצוי גלובאלי בסך של 5,000 ₪ ישקף נכונה את נזקיה של התובעת לעבר ולעתיד.

הרכבת אינה אחראית לניזקי התובע, באשר הם לא נגרמו באשמתה, כי אם באשמתו של צד שלישי – בעל האופניים החשמליים.

דיון והכרעה אין להעביר את נטל הראיה לנתבעות נקודת המוצא במשפט האזרחי היא שהתובע נושא בנטל השיכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של עילת תביעתו, והוא הדין במקרה בו הוא טוען לתחולתה של חזקה שבעובדה או בדין, שיש בה להעביר את נטל הראיה לנתבע (ראו קדמי, על הראיות, חלק שלישי עמ' 1566, ולמשל ע"א 1639/01 קבוץ מעיין צבי נ' קרישוב (2004)) התובע מבקש להעביר את נטל הראיה לנתבעת שתוכיח היא שלא היה בהתנהלות רשלנות לחוב לגביה, בהתאם לכלל של "הדבר מדבר בעדו". ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". אני דוחה טענה זו להעברת נטל הראיה, באשר נסיבות התאונה ידועות היטב לתובע, כפי שתואר על ידו, בנוסף, הנזק לא נגרם על ידי הדרגנוע כי אם על ידי צד שלישי, שהתרשל בכך שלא עמד באופן יציב או לא החזיק את המעקה, ואף נשא בידיו אופניים כבדי משקל.

בהיתחשב בכך שבאתר האנטרנט של רכבת ישראל מצוין מפורשות כי "חל איסור על הובלת אופניים בדרגנוע. הירידה והעלייה לרציף תתבצע באמצעות המעלית/המדריגות בלבד", ובמיוחד, בהיעדר הוכחה כי צד שלישי לא ידע שאסור להעלות אופניים על הדרגנוע, ואם היה יודע על האיסור לא היה מפר אותו, בהנתן שאדם סביר אמור להבין כי עליה במדריגות נעות עם משא כבד בידיים הוא עלול לאבד משיווי משקלו, איני מוצאת שהוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובה חקוקה, שלא הוכחה, לבין קרות הנזק, ואף אם היה קשר, הרי שהוא נותק בשל גורם זר מיתערב ואשמו המכריע, כאמור בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין.

...

מקובלת עליי טענת הנתבעות, לפיה לא מצופה מהרכבת להעמיד פקח ליד כל דרגנוע, לכל אורך שעות הפעילות של הרכבת.

לסיכום מהמקובץ לעיל עולה המסקנה כי התובע לא הוכיח כי הנתבעת התרשלה ולא פעלה כמצופה ממנה ומשכמותה, כדי לדאוג לבטחונם של נוסעיה.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

אעיר לסיום, למקרה שדעתי לא תתקבל בסופו של יום, לולא הייתה התביעה נדחית כי אז היה מגיע לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪, בהתחשב בנכות הרפואית הצמיתה (9.75%), בהתחשב בכך שעוד קודם לתאונה סבל התובע ברעד קשה ביד שמאל, נותרה אם כן הגבלה תפקודית קלה הנוגעת לטווחי תנועה של אגודל ימין ובהתחשב בכך שהתובע פנסיונר בן 79 בעל מחלות רקע.

התובעת צרפה לכתב התביעה רשומות רפואיות: הפניה למיון של ד"ר מיכי פיליפס מיום 1.7.12, בחלק של התלונות נכתב כי "לפני 3 ימים נפלה במדריגות נעות בירושלים. ניחבלה ונפגעה בשוק הימנית. חבלות נוספות בגב ובזרועות.". במימצאי הבדיקה נכתב "סימני פציעה של המדריגות הנעות לאורך השוק הימנית. נפיחות והמטומה בשוק הימנית, רגישות לאורך כל השוק. נפיחות והמטומה בקרסול ובכף רגל ימין. רגישות ע"פ המלאולוס דו"צ"; מכתב שיחרור מבית החולים שערי צדק מיום 1.7.12, בחלק של התלונה העיקרית נכתב "כ3 ימים טרם קבלתה נפלה במדריגות-נעות בתחנה המרכזית "אגד" י-ם..

התובעת צרפה לכתב התביעה גם מכתב של עורך דינה המופנה לנצבא, מיום 3.1.13, שבו תואר באשר לנסיבות התאונה כי התובעת החליקה "ככל הנראה בשל נוזל/ שומן וכיו"ב ולמעשה התעופפה מגרם המדריגות העליון חזרה למקום ולמפלס ממנו התחילה את העלייה בדרגנוע." עדות גב' קרלינסקי מטעם התובעת העידה גב' קרלינסקי, שהנה רופאת המשפחה של התובעת.

מר ערד העיד כי "חב' עמישב לא נקתה ואינה מנקה מדרגות נעות בתחנה. היא אחראית על ניקיון במקומות אחרים.." (עמ' 6 שורה 1).

מעבר לידרוש אציין שלא מצאתי שמוטלת על הנתבעות אחריות לשאת בנזקים שנגרמו לתובעת בנסיבות שבהן ארעה כפי הנראה התאונה.

...

ההודעה לצד ג' כיון שהתביעה נדחית מתייתר הדיון בהודעה לצד השלישי.

סוף דבר אשר על כן אני דוחה את התביעה וכן את ההודעה לצד שלישי.

אשר להוצאות עמישב, אשר נציגה טען בפני שלא היה מקום להגשת הודעה לצד שלישי ופירט שנגרמו לו הוצאות הן בשל הגשת כתב הגנה, והן בשל הצורך להימצא מספר שעות בבית המשפט, מצאתי שיש לפסוק הוצאות, שכן מלכתחילה לא היה מקום למשלוח הודעת צד ג'.

לפניי תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה שהתרחשה ביום 22.10.2017 בתחנת רכבת "ההגנה" בתל אביב.

ביום התאונה, הגיע התובע לתחנת רכבת "ההגנה" בדרכו לתחנת הרכבת אותה ניהל באותה עת. התובע שהיה צריך לרדת למפלס נמוך יותר, בחר לרדת בגרם דרגנוע שאינו פעיל ותוך כדי הירידה, נפל ונפצע, בעיקר בשורש כף יד ימין, בגב התחתון, בצואר וברגל ימין.

עוד טוענת הנתבעת, כי הנפילה נגרמה עקב חוסר זהירות ורשלנות בלעדית מצד התובע שבחר לרדת בדרגנוע שאינו פעיל בעת שהיו לו אלטרנאטיבות נוספות לצורך כך. לעניין האחריות העידו התובע בעצמו וכן מנהל תחנת רכבת "ההגנה", מר שלו מימון.

בתביעה לדמי פגיעה במוסד לביטוח לאומי כתב התובע: "כאשר רציתי לרדת במדריגות נעות שלא פעלו באותה עת הרגל שלי פגעה בתיק שלי מעדתי ונפלתי במדריגות". בתביעה לדרגת נכות טען התובע: "ירדתי במדריגות הנעות (שלא עבדו באותה העת) כשלפתע נתקלתי בתיק וכתוצאה מכך נפלתי..." לסיבת הנפילה חשיבות רבה הואיל וכאמור לעיל, על התובע להוכיח כי הסיבה לנפילה הייתה העובדה שהמדרגות הנעות לא פעלו באותה עת. נראה כי לגירסת התובע עצמו, הגרסה המקורית, סיבת הנפילה הייתה היתקלות בתיק אותו נשא ולא "פיספוס" מדרגה.

...

לכן, גם אם הייתי מגיע למסקנה שגרם המדרגות הוא הסיבה לנפילה, הייתי מייחס אשם תורם משמעותי לתובע, וייתכן שאף אחריות מלאה.

מכאן שלא עלה בידי התובע להוכיח כי רשלנות מצד הנתבעת גרמה לנפילתו ופציעתו ודין התביעה להידחות.

התוצאה לאור מסקנותיי כאמור לעיל, התביעה נדחית.

מבוא בתביעה זו עותר התובע לפצותו בגין ניזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונה שארעה ביום 18.8.2014, בשעות הבוקר המוקדמות, עת הגיע ברכבת אל נמל התעופה בן גוריון (להלן: נתב"ג) ביחד עם חבר, בדרכם לחופשה באתונה.

שלוש הנתבעות כפרו בנסיבות התאונה ובאחריותן לה וטענו כי הארוע הנטען היה בלתי צפוי; לטענתן, הארוע לא נגרם כתוצאה ממכשול, מפגע, ליקוי או כשל בטיחותי במיתחם נתב"ג או בדרגנוע, אלא כתוצאה מנפילת כבודה של נוסע אחר; האחריות לתאונה, אם בכלל, טענו, מוטלת על אותו אדם, אשר הפר את האיסור לעלות בדרגנועים עם כבודה.

בנוסף, גירסתו של התובע נתמכת בדו"ח תאונה שמילא פורמן, אחראי המשמרת מטעם הרכבת והעד מטעמה, זמן קצר לאחר התאונה, וזו לשונו: "נפל לנוסע אחר כבודה על הנוסע [התובע - ט.מ.], התגלגל מכל המדריגות. מכות יבשות + חתכים בכל חלקי הגוף. הוזמן צוות חובשים של נתב"ג." כן נתמכת גרסת התובע בעדותו של פורמן בבית המשפט.

אוסיף, כי אין המקרה דנא דומה למקרה שנידון בפסק הדין בת"א (שלום ירושלים) 58288-02-19 נ' ר' נ' רשות שדות התעופה והראל בע"מ [4.1.2021], אשר בוטל בעירעור (ע"א 10377-02-21); באותו מקרה נפגעה התובעת כאשר נהדפה על ידי אדם שהתנגש בה באולם הנוסעים בנתב"ג והפיל אותה לרצפה; בית המשפט שם קבע, כי נוכחות דיילי קרקע באולם הנוסעים, שהיה עמוס וצפוף, היה בו כדי להקטין את סבירות התרחשותה של תאונה מעין זו. בית המשפט המחוזי בירושלים סבר כי ישנם קשיים בקביעות בית המשפט קמא במישור העובדתי והנורמטיבי, והצדדים קיבלו את המלצתו להסכים לביטול פסק הדין (תוך שהתובעת שם לא נדרשה להשיב את הפצוי שקבלה); אלא שסבורתני, כי אין להקיש בין שני המקרים: היתנגשות בין שניים באולם נוסעים, גם בנסיבות של צפיפות, הנה סיכון צפוי הרבה פחות מאשר פגיעה מנפילת כבודה בדרגנוע, זאת לאור הסיכון המובנה הטמון בעלייה עם כבודה בעלת משקל על משטח נע בעל מפלסי גובה משתנים.

...

אוסיף, כי מאז חודש אוגוסט 2016 לא הציג התובע תיעוד רפואי נוסף המעיד על פנייה לגורם רפואי כלשהו בקשר לתאונה וגם בכך יש לתמוך במסקנה כי אין לנכויותיו כל השלכה תפקודית.

ראשי הנזק בשקילת כל האמור לעיל, אני קובעת לתובע פיצוי על פי ראשי הנזק כדלקמן: כאב וסבל התובע ביקש פיצוי בסך 200,000 ₪; הנתבעות מנגד הציעו בתחשיבן פיצוי של 20,000 ₪ ובסיכומים בסיום שמיעת ההוכחות - 15,000 ₪.

סך כל הנזק: נזקו של התובע מסתכם, איפוא, בסך של 37,000 ₪ כדלקמן: כאב וסבל: 25,000 ₪ הפסדי שכר בעבר: 6,000 ₪ גריעה מכושר השתכרות: --- עזרת הזולת: 4,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות: 2,000 ₪ סך הכל: 37,000 ₪ סוף דבר אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 37,000 ₪.