אחריות לנזקי התובע שנפגע במדרגות מועדון העיוורים

דיון והכרעה שלוש שאלות עומדות להכרעה בתיק זה: האם אחראית הערייה לנזק שניגרם לתובע בתאונת הנפילה מיום 6/1/2008? האם קיים קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי – בין התאונה ובין מצבו הנפשי של התובע ויציאתו ממעגל העבודה? מה שומת הנזק שניגרם לתובע כתוצאה מהתאונה? אחריות הערייה המסגרת הנורמאטיבית סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מונה את חובות הערייה בעיניין רחובות העיר, וביניהן החובה שהעירייה "תימנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב". (סע' קטן (3)).

. בתי המשפט השונים קובעים את הפצוי הראוי בגין כאב וסבל בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה המובא בפניהם, וחוששני כי אין אפשרות לקביעת ״מדרגות״ כאלה או אחרות בגין ראש נזק זה; בנדון דידן אין מדובר, כאמור, בפצוי אובייקטיבי, אלא בפצוי המותאם לנסיבות המקרה הקונקרטי.

בפסיקת ראש נזק זה של כאב וסבל, בנסיבות המקרה דידן, הבאתי בחשבון השיקולים הבאים: נכות אורתופדית זמנית בשיעור של 100% לתקופה של 3 חודשים ונכות זמנית בשיעור של 50% לתקופה של 3 חודשים נוספים; נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20%, שעניינה פגיעה קשה בדימוי העצמי של התובע עקב הירידה הניכרת בכושר הישתכרותו, ועימה הפרעה נפשית צמיתה בעלת מאפיינים דכאוניים אשר כרוכה בהפרעה תפקודית ממשית.

...

סוף דבר הנתבעת התרשלה בהתקנת המדרחוב שברשותה ובתחזוקתו.

הואיל וסכום הנזק הנקוב לעיל נבלע בתגמולי המל"ל, שבמועד הגשת הראיות בחודש פברואר 2015 עלו על 2,100,000 ₪, על הנתבעות לשלם לתובע 25% מסכום הנזק ואת היתרה בשיעור של 75% מסכום הנזק על הנתבעות לשלם למל"ל. על יסוד כל האמור לעיל אני מורה כך: הנתבעות תשלמנה לתובע 1 – מר שלמה מאיר - את הסכומים הבאים: 519,126 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום; אגרת משפט כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומה; הוצאות המומחים ששילם התובע (מומחים רפואיים ומומחה בטיחות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומן (כנגד אסמכתאות בכתב); שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.55% מהסכום הנקוב בס"ק א' לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

הנתבעות תשלמנה לתובע 2 – המוסד לביטוח לאומי - את הסכומים הבאים: 1,557,379 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום; הוצאות המומחים ששילם התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומן (כנגד אסמכתאות בכתב); שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.55% מהסכום הנקוב בס"ק א' לעיל (לטובת המל"ל) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

יתר השטח משמש כמשרדים שמשמשים את בית הספר ושטחי שירות שונים, ממ"ד, מדרגות וכיוצ"ב. מוסכם ביננו שבנקודה הזאת ביהמ"ש יכריע על סמך טיעונים בכתב, כל התוכניות הרלוואנטיות, ההיתר, ומזכר מיום 15.11.18 וכן דף מידע על התוכניות החלות.

מוסכם כי הנאשמים מודים בעובדות כתב האישום למעט עובדת גודל השטח כאמור לעיל – מחלוקת שהנה משפטית וכן מחלוקת משפטית דומה לעניין ייעוד המקרקעין כאשר הנאשמים סבורים כי אינו למגורים בלבד.

עוד נטען כי יש לראות בבית הספר כמשרד או כמועדון חברתי המוכר בתכנית, וזאת בין באשר לכל שטח בית הספר ובין באשר לחלקו אשר אינו משמש לכיתות לימוד.

הנאשמת 1, טענה לעומת זאת, כי עסקינן בנאשמת שהנה בת 85, אלמנה ועיוורת, כי לגבי עובדות העבירה הודתה למעשה בהזדמנות הראשונה, וכי אין לראות בהשכרתה את המבנה כרווח כלכלי שכן יכולה היתה להשכירו למטרות מסחר ולזכות ברווח רב יותר, מה גם ששימוש כמשרדים על פי תכנית המתאר הנו מותר.

באשר לשיקול הפגיעה בנאשם, נפסק כי אין די בהצבעה על סיכוי תאורטי לפגיעה, אלא יש להצביע על נזק מוחשי וקונקרטי (ראה למשל: רע"פ 54/15 פלוני נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 27.1.2015]).

עם זאת, מקובלת עלי עמדתו של חברי כב' השופט מוחמד עלי, כי גם בעבירות אלה ייתכנו מקרים בהן נסיבותיו המיוחדות של המקרה יאפשרו שלא להרשיע (ראה: תו"ב (שלום קריות) 48143-08-11 ועדה מקומית לתיכנון ובניה מעלה נפתלי נ' אסעד [ניתן ביום 29.12.2015]; תו"ב (שלום קריות) 17115-12-11 ועדה מקומית לתיכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' אמיר חוסין [ניתן ביום 10.5.2015], ובייחוד נוכח העובדה כי מדובר בעבירות של אחריות קפידה.

...

בסופו של דבר יש לשקול את כל השיקולים האמורים כדי להכריע, האם בהרשעה יהא יחס בלתי סביר בין האינטרס הציבורי, למידת הפגיעה בנאשם (ראה: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 (1997); ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 31.12.2007]).

בסופו של דבר יש בכל השיקולים האמורים כדי להכריע האם בהרשעה יהא יחס בלתי סביר בין האינטרס הציבורי למידת הפגיעה בנאשם.

אני מחייב את כל אחד מן הנאשמים בתשלום כפל אגרת בנייה כחוק בסך 33,600 ₪.

אולם אני מורה על עיכוב ביצוע הצו למשך 6 חודשים על מנת לאפשר לנאשמים להוציא היתר כדין, או להעתיק הפעילות למקום אחר.

אני מורה לרשם המקרקעין לרשום הערה בדבר צו איסור השימוש דלעיל.

אמנם, בעוד שבתצהירה ציינה כי ניחבלה בעת שחזרה משירותי המועדון ופנתה לשביל רחבת הריקודים, הרי שבחקירתה אמרה: "עמדתי ליד הקיר ליד השירותים... הלכתי לחפש [חברה] בשירותים וחזרתי לקיר ולקחתי טלפון להיתקשר אליה כי היו שם המון המון אנשים" (פ' ע' 16 ש' 26-28).

בהודעה שמסרה למישטרה ביום 26.4.2007 נרשם (נספח לכתב התביעה): "בתאריך 23.4.07 בשעה 23:30 באתי עם חברים שלי לחוף בורה בורה בטיילת בת ים. עשו שם דיסקוטק לרוסים לכבוד יום העצמאות... בשעה 1:30 אני הלכתי לשירותים שהיו קרוב לכניסה לחוף בורה בורה. היו שם מלא אנשים והיה מאוד צפוף. כשיצאתי מהשירותים והלכתי מטר אולי, פיתאום חטפתי מכה שהגיע מצד שמאל שלי לתוך העין השמאלית שלי. רצתי מיד בחזרה לשירותים לבדוק במראה מה קרה לעין שלי ולא ראיתי עין שלי כי לא ניפתחה. רצתי למדרגות השירותים, לכניסה של הדיסקוטק כדי לבקש שיקראו לאמבולנס והגיע אמבולנס אחרי דקה ולקחו אותי לבית החולים וולפסון... אני לא ראיתי מי נתן לי את המכה כי זה היה כל כך פיתאומי. זו הייתה מכה ממש כבדה. אני אפילו לא יודעת אם זה היה בכוונה או לא". די בראיות התומכות הנ"ל -- התעוד הרפואי וההודעה במישטרה -- כדי לתמוך בגירסת התובעת לפיה אמנם נפגעה כנ"ל. ב"כ הנתבעים טען כי עדות התובעת סבלה מסתירות שונות, כגון בשאלה אם הגיעה לאירוע עם "חברים" (כפי שמסרה בהודעתה במישטרה) או עם ידידה (כפי שמסרה בחקירתה הנגדית בפ' ע' 13 ש' 9-10).

לגופם של דברים, אין בגירסת התובעת כדי להקים לנתבעים אחריות.

בהיעדר חבות לנתבעת 1, ממילא אף אין חבות לנתבעים 2-3, ולא מצאתי מקום לבחון את הסוגיה של "הרמת המסך". למען הסדר הטוב אציין, במישור הנזק, כי התובעת הודתה בתחשיב הנזק (בס' 9) וכן בעדותה (פ' ע' 17 ש' 21-22), כי היא עובדת כמתכנתת מחשבים, ולא הציגה תלושי שכר כלשהם, לא לעבר ולא לעתיד, להוכיח אבדן הישתכרות.

...

אני סבורה כי נקודה זו מצוייה בשולי העדות, ואין בה כדי להעיב על עיקרה.

התביעה לא עשתה כן. לסיכום: הנתבעים הציגו רשיונות להפעלת הארוע, והנתבע 3 העיד על כך שהארוע עבר באופן תקין וללא תקלות.

אשר על כן, התביעה נדחית.

לטענת התובע, המועדון והמדרגות הם בבעלות או בהחזקה או בפיקוח של הנתבעת ולכן היא אחראית לתאונה.

בתעודת השחרור מבית החולים שערי צדק נכתב: "ב 14/8/01 תוך כדי עליה במדריגות חש כאב חד בשוק שמאל" בטופס בל/250 שנכתב 5 ימים לאחר המעידה מתוארת התאונה כך: "תוך כדי עליה במדריגות במועדון עיוורים, הרגיש הנ"ל משיכה ברגל שמאל וכתוצאה נקרע הגיד." בטופס הודעה למל"ל על הפגיעה בעבודה, אשר אותו הגיש התובע, רשם התובע כך: "יצאתי מבניין הרווחה בבית שמש לכוון מועדון העיוורים שנמצא בשטח הרווחה, עליתי במדריגות, מעדתי התעקמה רגל שמאל ומשם נסעתי לשטראוס בעזרת חבר." בתביעה לקביעת דרגת נכות שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי הוא כתב: "הלכתי ממשרד הרווחה שהוא מקום עבודתי בעריית בית שמש למועדון עיוורים שנימצא בקירבת מקום וכשנכנסתי למבנה ועליתי במדריגות מעדתי ורגלי (שמאל) התעקמה ונקרעה הגיד המרכזי אכילס." בכל המקומות הללו התובע אינו מזכיר את המדרגה השבורה כאשר הוא מתאר את התאונה, ולכאורה, תומך הדבר בטענת הנתבעת לפיה הוא מעד, ללא כל סיבה חיצונית, אולם העובדה שהתובע חזר למקום וצילם את המדרגה השבורה ביום בו שוחרר מבית החולים תומכת בכך שכבר אז הוא סבר שיש קשר בין מצב המדרגה ובין התאונה.

הנתבעת ערה לכך שאין חובה כללית להודיע לנתבע פוטנציאלי על כוונה לתבוע, אולם לטענתה, אם נפגע אוסף ראיות באינטנסיביות, מצלם צילומים ואף מצלם בזמן שהוא יודע שהאיזור משופץ וצפוי להשתנות, ובעת ובעונה אחת מעלים מהנתבעת את כוונתו לתבוע אותה, הרי בכך הוא גורם לנזק ראייתי לנתבעת, אשר נמנעת ממנה האפשרות לצלם את המקום ביום הארוע, לאסוף עדויות מעדים בזמן אמת, כאשר זיכרונם טרי וכו'.

...

אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה מנגנון התאונה בלתי הגיוני ובלתי סביר.

אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה התובע גרם לה נזק ראייתי בכך שהוא נימנע משך למעלה משנה מלהודיע לה כי בכוונתו לתבוע אותה על הארוע, בעוד הוא אוסף ראיות ומצלם צילומים שיעזרו לו בתביעתו.

לשאלה מדוע אינו עובד השיב התובע: "אני לא יכול לעבוד בישיבה. העבודה שלי הייתה ללכת כל היום. הייתי יוצא מהבית בשעה 6 בבוקר, עושה שני ביקורים, הולך לעבודה, מחתים כרטיס ועד הערב אני לא בבית, ב-22:30 – 23:00 הייתי בא הבייתה. אני לא בנוי לעבודה בישיבה. לא נראה לי לשים את הרגל על השולחן ולשבת ולסגור את הדלת, לכן הייתי הולך הבייתה. זה גזל להיות בעבודה ולא לעבוד" (עמוד 12 לפרוטוקול).