אחריות לנזקי גוף עקב עיוורון מניתוח לייזר בעיניים

במהלך החודשים אפריל עד יולי 1998, עבר המערער שוב ארבעה טפולי לייזר בעין שמאל.

במהלך הניתוח (להלן 'הניתוח הראשון') נוצר קרע ברביע הנוזלי של עין שמאל עם הפרדות של רשתית העין, שאובחנו רק בסוף הניתוח, לאחר שהעין "ניסגרה". על מנת לטפל בקרע ובהיפרדות הרשתית, בוצעו על ידי הצוות הרפואי פעולות חיצוניות לגלגל העין, שכללו הדבקת הקרע באמצעות הקפאה (CYRO), חיגור העין ע"י חגורה והזרקת 0.8 CC של גז מסוג 6 SF לתוך העין.

בפסק הדין נכתב: "כיום התובע (המערער) עוור בשתי עיניו". במהלך הדיון בפנינו טען המערער שבכך נפלה טעות, הואיל והוא רואה בעינו הימנית.

תביעת המערער נגד המשיבה לפיצויים היא בגין ניזקי גוף על אובדן מאור עינו השמאלית.

לאחר שדחה את התביעה, בחן ביהמ"ש את התוצאה האפשרית במקרה בו הייתה התביעה מתקבלת, קרי – אילו היה מקום לייחס אחריות וחבות של המשיבה בגין הפגיעה בראיית התובע.

...

ברם, עמדת בית משפט המחוזי לפיה אין להחיל את הכלל האמור על המקרה דנא – מקובלת עליי.

זאת, גם מהטעם ש"לבית המשפט עצמו בוודאי אין ידע המאפשר מסקנה כזו ועיון בחוות-הדעת אף הוא אינו תומך במסקנה בדבר התקיימותה של "התקיימותה של "התרשלות ססטיסטית" (ראו רע"א 3447/07 ד"ר דוד נ' אוחנה (לא פורסם, 16.9.2008), מפי המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין).

סוף דבר.

המתלונן המשיך במעקב רפואי, אובחן כסובל מהפרעה בתחושה בצד שמאל של הפנים, ראייה מטושטשת בעין שמאל, סובל מ- Retinal tears, היפואסתזיה בפנים בצד שמאל, קרע ברשתית שבעקבותיו הופנה לניתוח לייזר, סובל מסינוור בשל אישון רחב והפרעה בראייה בעין שמאל.

הוא סיפר על הטיפולים שנאלץ לעבור בעקבות הארוע (אשפוזים, ניתוחים בעין שמאל ובפנים, חשש לעיוורון בעין שמאל שניצלה לדבריו בנס, אך נותרו נזקים משמעותיים – 50% מהראייה באמצעות משקפיים, האישון היתרחב ואיננו מסוגל לפתוח את העין באור יום, בצד שמאל של פניו הושתלו פלטות וברגים, עצב הפנים נפגע לצמיתות באופן שמסב לו כאבים.

ב"כ המאשימה טענה לפגיעה קשה בערכים המוגנים – שלמות גופו של המתלונן, בטחונו ושלוות נפשו, במיוחד בהנתן הנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו לו, הפניתה לפסיקה ועתרה לקבוע מיתחם ענישה בין 36-16 חודשי מאסר בפועל.

לזכותו של הנאשם עמדה על נטילת האחריות ושתוף הפעולה עם שירות המבחן, ומנגד על ההתלקחות המהירה מאד של הארוע ועל היתרשמות שירות המבחן מקושי של הנאשם לשלוט בכעסיו.

...

ראו, מבין רבים, ע"פ 7878/09 מדינת ישראל נ' פלוני (3.8.10, עמ' 6): "האלימות מכרסמת ביסודות חברתנו, ועלינו להשיב מלחמה כנגד אלו הנוטלים חרות לפעול באלימות כלפי הזולת. במסגרת מלחמה זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו. 'חברתנו הפכה להיות חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים'... שישקפו ערכים של תגמול והרתעה". לאחר שבחנתי את השיקולים המנויים בסעיף 40ג(א) וסעיף 40ט לחוק העונשין, לאור הממצאים עליהם עמדתי לעיל ובהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת, מצאתי לקבוע מתחם ענישה בין 8 חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר בפועל.

בנסיבות אלה ובהינתן הפגיעה בנאשם, ובעיקר במשפחתו, החלטתי להימנע מהשתת קנס.

אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר בפועל.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריותה של הנתבעת לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו למנוח ולתובעים בתאונה, והמחלוקת מיתמקדת בשאלת גובה הנזק.

בעניינינו, כך נטען, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ומהראיות שהוגשו על ידם, לרבות עדותה של האלמנה בחקירה הנגדית, עולה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המנוח היה מוגבל מאד מבחינה גופנית, לא עבד ולא יכול היה לעבוד בכל עבודה שהיא, ולא הייתה לו כל הכנסה מלבד קצבת הנכות הכללית שקבל מהמוסד לביטוח לאומי.

בפרוטוקול הוועדה מאותו יום (מוצג נ/10) פירט המנוח את המיגבלות מהן הוא סובל כדלקמן: "בן 45, סובל מסכרת עם טפול בזריקות אינסולין, יתר לחץ דם, וליקוי ראיה עקב סכרת, עבר ניתוח בעין שמאל ב – 8/04. מטופל בלייזר בשתי העיניים. יש החמרה בראייתו מבדיקה קודמת". על סמך תלונות אלו של המנוח, נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 100% בגין ליקוי ראיה, נכות בשיעור 65% בגין סכרת ו – 10% בגין לחץ דם. על סמך תלונות אלו קיבל המנוח לאורך השנים ועד פטירתו קצבת נכות כללית.

בגלל מחלת הסכרת, נכון? כן. בגללה הוא איבד את הראייה או חלקה? כן. היתה לו תעודת עוור, נכון? כן. הדוכן שהיה לו בשוק, היה לו פעם, נכון לפני המחלה? לפני המחלה.

...

כמו כן, הנני דוחה את עדותו ואת טענותיו של שמעון שהוריו היו תומכים בו בסכום של 2,500 ₪ לחודש בזמן שהותו בכלא ושלולא פטירת המנוח בתאונה, הוא היה ממשיך לתמוך בו במשך כל שהותו בכלא.

יתרה מכך, מאחר שהאלמנה עובדת ומשתכרת ומאחר שבהגיעה לגיל הפרישה, אמורה לקבל פנסיה וקצבת זקנה, חישוב גס של הסכומים מביא למסקנה, כי לא ייגרם לאלמנה הפסד תמיכה מגיל 67 והלאה.

סוף דבר אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 117,062 ₪.

כושר הראייה נסוג למצב ירוד מכפי שהיה לפני הניתוח, עד למצב של עוורון: "מאז ועד היום הראייה בעין שמאל ירדה. בעין ימין יש לי עדשת מגע ובעין שמאל אין מה לעשות. איני רואה כלל." (עדות התובע, פרוטוקול מ-24/3/02, עמ' 3) אירועים אלה, הובילו להגשת תביעה לפיצויים נגד הנתבעת, בסך 2,065,000 ₪.

" (עמ' 2-5 לחוות הדעת) פרופ' ניימן העיד בחקירה הנגדית, כי ביצוע הניתוח בעין בעלת קוצר ראייה בדרגה כה גבוהה, היה מעשה לא אחראי: "יש מחלוקת ואי וודאות בספרות אשר לקשר בין הניתוח לדימומים....

הנתבעת טוענת כי קרני הלייזר המשמשות בניתוח שעבר התובע, אינן משפיעות אלא על 20% החיצוניים של הקרנית ואין להן כל השפעה על הרשתית שכאמור ממוקמת בחלקה האחורי של העין: "המרחק הוא עצום מבחינת הרפואה בין קרנית לרשתית" (פרוטוקול מוקלט מ-17/9/03, עמ' 33) מנגד, פרופ' ניימן הציג תיאוריה המסבירה כיצד קרני הלייזר המיועדות "לשייף" את הקרנית, עלולות לגרום לדימום ברשתית: "..

עובדה נוספת המחזקת מסקנה זו היא שכיחות מקרי העיוורון עקב דימום שאירעו בישראל דוקא.

על חובת הגילוי, כנגזרת מהזכות לכבוד, נאמר: "אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור האם יקבל טפול רפואי ואיזה טפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש 'מחיר' לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בבצוע טפול רפואי בגופו מבלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידו." (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה ואח', נג (4) 526 עמ' 581) לסיכום, חובה לתת למטופל הסבר מלא בדבר הסכויים והסיכונים הכרוכים בניתוח, לרבות כל חשש לפגיעה ולנזק, העלול להתרחש כתוצאה מההתערבות הכירורגית.

אשר לשכר הטרחה, מקובל לפסוק שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ, בתביעות נזיקין בגין ניזקי גוף, על פי פקודת הנזיקין (ראו ע"א 3258,2656/01 נמארנה עאהד נ' מליבו ישראל בע"מ ואח', תק-על 2002 (1), 29, ו-ע"א 3719/01 אגברייה עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ, תק-על 2002(3), 2798).

...

לסיכום, אין מקום לפסוק פיצוי בשל נזקים מיוחדים.

סיכום התוצאה היא כי התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע 450,000 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (2/12/97), על הסכום שנפסק כנזק לא ממוני.

א.בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, לטענת התובע, עקב טיפול רפואי שקיבל במרכז הרפואי "בני ציון" בחיפה (להלן: "בית החולים"), הנמצא בבעלות הנתבעת ומופעל על-ידה.

ט"ז.בנוסף טוענת הנתבעת כי עינו השמאלית של התובע התעוורה בגלל מחלת הסכרת עוד לפני הניתוח הראשון ובלי קשר אליו.

ככלל, טוענת הנתבעת, המטרה של טפולי הלייזר והניתוח היתה לנסות ולשמר את המצב ולמנוע עיוורון מוחלט, אך לא ניתן היה לשפר את הראיה בשלב זה, כפי שאף קובעים פרופ' ש. מרין וד"ר מ. פיינר.

כך נקבע בע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול ואח', פ"ד נ(3) 784, בעמ' 790: "כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עיקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין. אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל, כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין (ראה ע"א 243/83).

התובע סומך את טענותיו על חוות דעתו של פרופ' ג. טרייסטר (ת/3) בה הוא קובע כי נוכחות הרובויזיס, שנמצאה עוד בבדיקה ביום 21.4.98 בבית החולים,העידה על המצב המתדרדר הקשה של העין וזו מהוה אינדיקאציה לניתוח בהקדם, אם הטיפול בלייזר איננו מעלים את הרובויזיס.

נ"ז.נותרת השאלה: מה הנפקות הנובעת מהחמרה בשיעור של כ-10% נכות בליקוי הראיה ממנו סובל התובע לגבי שיעור והיקף הנזק שניגרם לו, וזאת כאשר ההחמרה היא ממצב של אובדן כימעט מלא של הראיה, כלומר ליקוי ראיה בשיעור של 90% נכות (לפי ההנחה המיטיבה של שימור חדות הראיה בשיעור של 3/60 בעינו השמאלית של התובע לפי הבדיקה מיום 5.7.98) למצב של אובדן מלא של הראיה, משמע, 100% נכות? מעדותו של התובע בפניי עולה, כי עוד לפני הניתוח הראשון, ואף לפני התפתחות מחלת הסכרת, היתה לתובע היסטוריה תעסוקתית לא יציבה.

...

לעומת זאת, אני סבור שלאבחנה בין ליקוי הראיה ממנו סובל התובע כיום לבין חדות ראיה בשיעור של 3/60 בעין שמאל, יש בודאי משמעות רבה לעניין הכאב וסבל.

על יסוד כל האמור לעיל, אין מנוס מן המסקנה שדין התביעה להידחות, וכך אני מחליט.

ס"ו.התוצאה מכל האמור לעיל היא שעליי לדחות את התביעה, וכך אני מחליט.