אחריות לנזקי גוף עקב ניתוח כריתת רחם בביטוח לאומי

הנתבעת 3, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן:- "הנתבעת") הנה מי שביטחה את הרכב בפוליסה המכסה כל חבות לפצוי בגין ניזקי גוף.

חוו"ד ד"ר יוסף ברנר - אונקולוג לבקשת הנתבעת, ובשים לב לכך כי בשנת 2013 (טרם התאונה) אובחן אצל התובעת גידול בצואר הרחם, אשר היה ממאיר, הוביל לניתוח לכריתת הרחם, וכן לטיפולים כימותראפיים, מינה בית המשפט את ד"ר ברנר כמומחה על מנת שיחווה דעתו לגבי הנכות (שאינה תולדה של התאונה) וכן הסיכוי להישנות המחלה.

המומחה מסר כי יתכן והיה רכיב של הסתרה מצד התובעת, שבחרה לא לספר את העובדות שהובילו להפסקת עבודתה (עמ' 47, שורות 3-6), אך ציין כי בדק ולא מצא סימני החמרה אלא רק ניסיון להשליך על התאונה את כל הבעיות (עמ' 47, שורות 16-28), המומחה ציין כי יתכן ויש מקום לשנות את החלוקה בתוך הנכות הכוללת ולבחון מהו חלקה של התאונה ומה חלקם של גורמים נוספים כך שיתכן שמדובר במצב בו התאונה אחראית ל10%, מחלת הסרטן ל10% ואילו הפיטורין ל10% (עמ' 48,שורות 30-35).

ביום 22.1.14 מבקשת התובעת מפרעה (מוצג ת/1) וזאת מאחר שנעדרה מעבודתה בעקבות הניתוח הביטני שעברה.

בע"א 1093/07 שושנה בכר ואח' נ' אברהם פוקמן ואח' (2.07.09) נקבע כי על בית המשפט לקבוע מהי הנכות הכוללת ומהי חלקה של התאונה בנכות זו. ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י סה (1) , 1 (27.03.11) הובהר כי קביעת הנכות הקשורה לתאונה וכן הנכות שאינה קשורה לתאונה נעשית על ידי המומחים מטעם בית המשפט.

...

לאור כל זאת, הנני קובע כדלקמן: בגין התקופה הסמוכה שלאחר התאונה, 3 חודשים, יש לפסוק עזרה של 2 שעות ביום לפי שעת עזרה של 50 ₪ מדובר על 3,000 ₪ לחודש השווים 9,000 ₪; מאז שהסתיימה תקופת ההחלמה ובשים לב לכך שאין כל אינדיקציה לעזרה ולאור העובדה כי הבן אישר שעיקר העזרה הנדרשת נובעת מהסחרחורות והנפילות שאינן תוצאה של התאונה, אני קובע עזרה בשיעור 600 ₪ לחודש (שלוש שעות לשבוע), כנובעת מהתאונה וזאת בשים לב לנכויות האורתופדיות והנפשיות ולפיכך, ועד ליום פסק הדין למשך 45 חודשים יוצא 27,000 ₪.

בשקלול הדברים סבור אני כי בנסיבות אלו יש מקום להורות שכל צד ישא בהוצאותיו, למעט החזר האגרה ששולמה.

לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת סכום של 171,980 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% (כולל מע"מ) וכן החזר האגרה ששולמה.

מבוא לפניי תביעת התובעת ילידת 1960 תושבת כפר בוקעתא שברמת הגולן בגין ניזקי גוף שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שקיבלה לטענתה, עובר לאישפוזה וכן במהלך ניתוחה ביום 16.11.04 בביה"ח כרמל בחיפה שבבעלות הנתבעת (להלן: "ביה"ח").

לתמיכה בטענותיה הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר דן קלמן מומחה לרפואת נשים ומיילדות, אשר מצא כי בגין אובדן הרחם זכאית התובעת ל-40% נכות לפי סעיף 25(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), 10% נכות בהתאמה לסעיפים 18(1)(ב) ו-14(1)(ב) לתקנות בגין שינויים בהרגלי היציאות וכאבי בטן כרוניים, ו-10% נוספים בהתאמה לסעיף 23(2)(ɪɪ) בגין הפרעה בהטלת השתן.

טפול כרורגי להרחקת השרירן בלבד שאחראי לדימום ללא גוף הרחם.

בעדותה אישרה התובעת כי לא ביקשה שיסבירו לה את שכתוב במסמך (עמ' 51 לפרוטוקול); · ד"ר ליסק העיד כי הוא מכיר את התובעת ובני משפחתה, כי בעלה של התובעת התלווה אליה וידיעתו בשפה העברית טובה יותר, וכי היא הבינה את שנימסר לה. טענתה כי לא הבינה דבר אינה מתיישבת עם דבריה כי פחדה מהניתוח; · לא קיים כל קשר סיבתי בין כריתת הרחם לטפול שקיבלה, שכן התובעת לא אמרה באף אחת מההזדמנויות כי רצתה לשמר את הרחם והיא לא הוכיחה שלו היו מטפלים בה לפי אחת החלופות – לא היינו מגיעים לאותה תוצאה; · התובעת לא עתרה בכתב תביעתה לפצוי בגין ראש נזק של פגיעה באוטונומיה ועל כן יש לדחות תביעתה בגין ראש נזק זה; · לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את הטענה בדבר העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

בנסיבות העניין ומשלא נימסר לתובעת מלוא המידע בדבר החשש לגידול סרטני, ומשהניתוח בוצע מבלי לבצע את בדיקת צואר הרחם, ומשהונח לפתחה של התובעת בלבד הסיכון כי ככל שלקתה בגידול סרטני – גידול זה יתפשט בגופה בעקבות ביצוע הניתוח – מצאתי כי יהיה זה נכון לפצות את התובעת בסך של 100,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד ביצוע הניתוח ביום 16.11.04.

...

סבורני כי די בכך על מנת לזכותה בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה אף כי לא נטען לכך במפורש בכתב התביעה.

כפי שנימק זאת השופט אור (שם, 581): "אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש "מחיר" לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידיו.

סוף דבר אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 229,648 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%.

לפני תביעה לפצוי ניזקי גוף בעטיה של תאונת דרכים.

פרופ' גריסרו ציין כך: "נמצא שתוספת קרינה לאחר כריתת רחם רדיקלית וכריתת קשריות לימפה אגניות מעלה את הסיכון היחסי לפתח לימפאדמה פי 3.5-3.7". עוד קבע: "[...] יש עדות בספרות על התפתחות לימפאדמה בגפה תחתונה לאחר חבלה, שברים וניתוחים אורטופדיים (בדר"כ בחלק המרוחק לאיזור החבלה או הניתוח). כיוון שאורטופדיה איננו תחום התמחותי אינני יכול לקשור את החבלה שעברה גב' שטראוס בקרסול להחמרת הלימפאדמה שניגרם בעקבות הניתוח והקרינה" [שם, בפרק הדיון בעמ' 4].

אלו הקביעות בחוו"ד קולנדר: "הפעם הראשונה שבה מופיע תעוד על נפיחות ברגל ימין הנה בתאריך 3 לאפריל 2016 קרי לאחר תאונת הרכבת למרות שהרופא המתעד מייחס זאת לניתוח שעברה אין על זה שום תעוד קודם ולכן מחובתי להתייחס לנפיחות הזו כחדשה וקרוב לוודאי שנגרמה עקב התאונה. לסיכום: אין ספק שבעקבות התאונה נגרמה לגברת נכות ברגלה הימנית, אין מקום לייחס חלק מהנכות למה שעברה ב2013 כי אין על זה שום תעוד ברשומות הרפואיות שלה. המלצות: [...] הגברת הייתה באי כושר לעבודה חודשיים מיום התאונה. הנני קובע את דרגת נכותה כדלקמן: בגין הפציעה בקרסול 10% נכות לפי סעיף 48-(3)-א לתקנות הביטוח הלאומי. בגין הבצקת הכרונית של הגפה 10% נכות (אין סעיף מתאים בתקנות הביטוח הלאומי ולכן אני קובע זאת על סמך ניסיוני). סך כל הנכות המשוקללת 19% ואת כולה צריך לייחס לתאונה שעברה בפברואר 2016" [שם, בעמ' 2].

בתצהיר התובעת צוין כי היא עלתה בתחנת חולון אחרי שניפצעה, ירדה בתחנת השלום ושם ניגשה אל מנהל התחנה או לאחראי עליה וביקשה עזרה; אותו אדם נתן לה עזרה ראשונה וסייע לה לנקות את הפצעים [סע' 5 ב-ת/1].

...

כפי שיובהר להלן, יש לדחות את התביעה בשל אי-הוכחת התרחשותה של התאונה באופן הנטען על-ידי התובעת; בסופו של יום, התובעת לא הביאה די ראיות להוכחת עניין מהותי זה, השנוי בין הצדדים במחלוקת, במידה שתצלח את רף מאזן ההסתברויות ותעביר לצד השני את הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור.

סיכומם של דברים התביעה נדחית אפוא בשל אי-הוכחת האירוע התאונתי שבגינו ביקשה התובעת להשית על הנתבעות חבות.

עוד תשלם התובעת לנתבעות שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 17,550 ₪, בערכי יום פסק-הדין.

התובעת תשלם לנתבעות את הסכומים הללו תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא לה פסק-הדין.

התובעת, ילידת שנת 1959, עותרת בתביעתה שלפני, לכך שהנתבעים יחויבו לפצותה עבור נזקי גוף שנגרמו לה, עקב ניתוח שנעשה בגופה בתאריך 16.8.1995.

בחוות דעתו סקר פרופ' שנקר את הרקע הרפואי של התובעת ואת הטיפולים השונים שקיבלה, ובהתייחסו לשאלה, האם היה הכרחי לכרות את רחמה של התובעת, ציין פרופ' שנקר: "בדו"ח הניתוח צוין שהמנתח איבחן רחם שרירני בגודל 10 – 12 שבועות בנוסף לכך מיומה מצידו השמאלי. בהוראה לניתוח, הסכמתה של החולה לניתוח היתה תהליך ניווני בתוך המיומה. כל מנתח מנוסה היה מסתפק בכריתת המיומה בלבד, ובודאי לא הייתה הצדקה לכריתה של הרחם. ראוי לציין שגם המיומות שצויינו היו קטנות ביותר. הגדולה בקוטר של 2.5 ס"מ, מיומה בגודל כזה אינה מהווה הוראה להתערבות כירורגית. במיומות המוזכרות שנכרתו, לא היה מצוי תהליך נווני אשר יכול להיות אחראי לכאבים של החולה זמן קצר לפני הניתוח ולכן לאור עובדות שצוינו לא היתה הוראה רפואית לכריתת רחם בוודאות לגבי כריתת שרירנים ההוראה הייתה קטנה יותר." לדעת פרופ' שנקר, עניינה של התובעת לא בורר כראוי לפני הניתוח, הניתוח לא היה מוצדק והרחם נכרת ללא צורך.

שיעור הנכות בעיניין זה נקבע על ידי פרופ' שנקר בחוות דעתו, ואיש מהמומחים האחרים (פרופ' אוהל ופרופ' כספי) לא חלקו על כך. קביעת הנכות שנעשתה על ידי פרופ' שנקר תואמת את הנכות לפי פריט 25(3)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

...

נוכח המחלוקת בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, החלטתי למנות מומחה מטעם בית המשפט, ומיניתי את פרופ' אליהו כספי.

על כן, הנני קובע, כי נכותה התפקודית המשוקלת של התובעת מגיעה כדי שיעור של 23.5% לצמיתות.

אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 500,000 (חמש מאות אלף) ₪, כערכו לתאריך פסק דין זה. (ב) הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את כל הוצאות המשפט שנגרמו לה, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה.

בנוסף לכך הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 100,000 (מאה אלף) ₪, ובצרוף מע"מ כחוק.

תביעה לפיצוי בעבור נזקי גוף שנגרמו, לטענת התובעת, בגין רשלנות רפואית.

המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכות כללית בשיעור של 60% לצמיתות.

הנתבעים מכחישים כל אחריות לנזקים הנטענים על ידי התובעת.

בנוסף לכך, החוק אינו מגדיר כיצד יש לערוך טפסי ההסכמה לאור סעיף 14 בו. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובעת לא הוזהרה על ידי הנתבע או נתבעת 3 מפני הסיכון להידבקויות וחסימת מעיים כתוצאה מהן בעקבות ניתוח כריתת הרחם, שכן מדובר בסיבוך נדיר ביותר כתוצאה מכריתת רחם.

חוות הדעת הרפואית מטעם התובעת נכתבה על ידי ד"ר א. אמסטרדם, מומחה בכירורגיה כללית ובכלי דם. ד"ר אמסטרדם קבע בחוות דעתו כי לתובעת אחוזי נכות בשיעור של 30%, לפי סעיף 18(1)(ד) לתקנון הביטוח הלאומי, בדבר הידבקויות לאחר ניתוח בחלל הבטן.

ישנן שתי שאלות מרכזיות בהן יש להכריע בעיניין זה: האחת: האם הייתה הסכמה מדעת לבצוע הניתוח? האם יש בעובדה שהנתבע לא הזהיר את התובעת גבי הסיכונים משום התרשלות או פגיעה באוטונומיה? על מנת להשיב על שאלה זו אבחן: האם מדובר בסיכון מהסוג שצריך היה להציג לנתבעת טרם נותחה? האם היה על הנתבעים להזהיר את התובעת ולציין קיומו של סיכון להידבקויות ולחסימת מעיים כתוצאה מניתוח כריתת הרחם? ב. מה הסיכוי להתממשות הסיכון? האם מדובר בסיכון זניח שלא נהוג ולא סביר להזהיר מפניו? ג. האם ניתנו לתובעת כלל ההסברים הראויים בעיניין ההליך בטרם נותחה? האם הדבר נעשה בדרך בה מורה החוק לעשות כן? האם טופס ההסכמה עליו הוחתמה התובעת הינו טופס העונה על דרישות החוק בתקופה הרלוונטית? השנייה: האם קיים קשר סיבתי בין העובדה שהתובעת לא הוזהרה ובין הנזק ממנו היא סובלת? אילו ידעה התובעת על הסיכון, האם הייתה נמנעת מבצוע הניתוח? 12.

...

לסיכום עניין ההסכמה מדעת: אני קובע כי הסכמת התובעת לניתוח ניתנה מדעת וכי לא הייתה בפעולות הנתבעים הפרה של סעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו – 1996.

כמו כן אני קובע, כי היה על הנתבעים לשנות לחלוטין את טופס ההסכמה לניתוח עליו החתימו את התובעת.

סוף דבר: למרות שהיה על הנתבעים להחתים את התובעת על טופס הסכמה לניתוח אשר תוכנו שונה מהותית מהטופס עליו הוחתמה, ולהמנע משימוש בטופס כללי וחסר כל הסבר עם קבלת חוק זכויות החולה, הרי שבהיעדר נזק אשר נגרם כתוצאה מכך, לא ניתן לפסוק לתובעת פיצוי (אשר יהווה מעין הטלת חיוב עונשי על הנתבעים), בגין השמוש בטופס שאינו ראוי, בהליך נזיקי זה. כאמור וכמנומק לעיל, דין שאר טענות התובעת-להדחות.