הרוכב "משוכנע ובטוח" שרכב הוא זה שפגע באופניו מאחור, הגם שכלל לא ראה את הרכב הפוגע ופרטיו אינם ידועים לו ולא הובאו כל עדי ראיה להתרחשות זו. האם גרסה זו מספיקה כדי להטיל חבות על קרנית בגין תאונת "פגע וברח"? זו הסוגיה העומדת לפתחנו;
רקע כללי וטענות הצדדים
לפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 25/2/1992, אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 21/6/2015 בהיותו רוכב על אופניים (לא חשמליים).
המסגרת הנורמאטיבית
סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים מטיל על קרנית חבות לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע ולא ניתן לאתרו.
מאחר וחבותה של קרנית הנה שיורית לחבות המבטחת בחובה, בבחינת יוצא מן הכלל, אזי שעל מנת לבסס חובת פיצוי על-ידי קרנית, שומה על התובע להוכיח תחילה כי מתקיימים בעיניינו התנאים שבסעיף 12(א) הנ"ל, ובנסיבות המקרה שלפנינו, כי התובע הנו "נפגע" כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפיצויים: "אדם שניגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים". אין חולק כי לתובע שלפנינו נגרם נזק גוף.
להדגמת האופן בו נידרש תובע לעמוד בנטל ההוכחה למקרה של תאונה אשר בעיניינה מוכחשת מעורבותו של רכב, בדומה למקרה שלפנינו, נפנה לדבריה של כב' השופטת וילנר, שם בעמ' 3 להחלטה:
"על התובעים להראות כי נימצאו מימצאים אופיינים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבאנטי, ממשי לקרות הנזק (ראה דבריו של כב' השופט אור בדנ"א 4015/99 רותם נ. מזאוי פ"ד נ"ז(3) 145 (2002), כמו; חבלות על גופו של הנהג שיכלו להביא לנזק או לתוצאה הקטלית; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה, ועוד" (הדגשה אינה במקור).
...
לחילופין, טוענת הנתבעת, כי גם אם יוכח כי התובע נפגע מרכב חולף, אזי יש לקבוע כי התובע לא נקט "בשקידה הראויה" כמצופה ממנו על מנת לאתר את נהג הרכב או את הרכב הפוגע וגם בשל כך דין התביעה כנגד קרנית להידחות.
על מנת לסבר את האוזן, להלן ציטוט מהמסקנה אליה הגעתי על סמך הניתוח הראייתי בעניין פלונית, ללמדך על ההבדל התהומי ביחס למקרה הנדון:
"אילו היה ספק קל שבקלים בליבה של התובעת בזמן אמת כי הופלה ארצה על ידי הרכב, לא הייתה באותן הדקות הספורות שעמדו לרשותה עושה כל שביכולתה על מנת לשנן את מספרו. דווקא האינסטינקט הראשוני שבניסיון לשנן את המספר במצב בו הייתה נתונה, שרועה כאובה על הכביש, היא המצביעה על שכנוע וידיעה פנימית של התובעת כי הופלה על ידי הרכב האמור ולא סתם נפלה כתאונה עצמית. ודוק, מדובר בנתינה זרה, אשר אינה דוברת השפה, וודאי שאינה מצויה בדקויות של האבחנה המשפטית בין תאונה עצמית מול תאונת במעורבות רכב, ודומני כי לא ניתן לייחס לה תחכום יתר במסגרתו, באותן דקות ספורות, היה סיפק בידה לבדות במוחה סיפור כיסוי שלם, המערב רכב חולף בתאונה לא לו, רק לצורכי תביעה עתידית, לא כל שכן כנגד קרנית אשר יש להניח כי התובעת כלל לא ידעה על קיומה או על תפקידה אותה שעה".
אמור מעתה, ההיקש אותו מנסה התובע לעשות מעניין "פלונית" לענייננו, אין לו על מה לסמוך ודינו להידחות.
סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
