אחריות לנזקי בריאות עקב חשיפה לאבק אסבסט

בשל הנסיבות הייחודיות של המקרה, כמפורט לעיל, ועל אף שלא נמצא מחקר רפואי המוכיח קשר סיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין למפומה, מצאה דעת הרוב לאמץ מודל אינדוקטיבי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר, ולקבוע קשר סיבתי שלא בדרך המקובלת של הבאת ראיות מדעיות.

אך אין להסיק מפסק הדין בעיניין קרישוב, כי בכל מקרה של תביעת נזיקין בגין חשיפה לחומרים מסוכנים, בית המשפט יבכר הכרעה בדרך אינדוקטיבית על בסיס מכלול הראיות הנסיבתיות, על פני הוכחות מעולם הרפואה והמדע.

כפי שציינה השופטת פרוקצ'יה בנושא דומה: "הקושי הכרוך בניהול תביעות פרטניות, ובהוכחת האחריות והנזק הפרטני בכל מקרה, עלול להפוך תביעות מיטיבים כאלה לאות מתה (...) כך, עלולים יעדי דיני הנזיקין להיות מסוכלים" (ע"א 7547/99 מכבי שרותי בריאות נ' דובק בע"מ פס' 68 (13.7.2011) (להלן: עניין דובק).

אפשרות נוספת, שבעיני טובה וראויה עד-מאוד, היא לפנות לפתרונות לבר-נזיקיים, כמו קביעת מנגנון של פיצוי ללא אשם כמו החוק לפצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 והחוק לפצוי נפגעי ערוי דם (נגיף האיידס), התשנ"ג-1992, או הקמת קרן כספית ייעודית על ידי המפעל או המפעלים המזהמים לצורך פיצוי ניזוקים נוכחים או עתידיים (השוו דברי השופטת פרוקצ'יה בעיניין דובק בפס' 72), או השתת חיובים כספיים על המפעלים המזהמים כפי שנעשה בסעיף 74 לחוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, התשע"א-2011 (להצעה להטלת קנסות, מסים והיטלים ראו גלעד, עמ' 1416.

...

בתביעת הצוללנים, מצא בית המשפט שלא לחייב את התובעים בהוצאות המשיבים, מן הטעם ש"לא מלאני ליבי" לעשות כן, נוכח ה"נסיבות המיוחדות של התביעות, ובהתחשב במצבם של התובעים".

מכל מקום, בשל מראית פני הצדק, אני סבור כי עדיף שהערכאה הדיונית תימנע מלהעלות הצעות כגון דא, מחשש כי יובנו שלא כהלכה].

סוף דבר אשר על כן, אנו דוחים את שני הערעורים.

בהמשך פסק דינו, דן בית משפט קמא במסגרת הנורמאטיבית ובטענת המערערות לפיה המושב התרשל בחובותיו כמעביד כלפי המנוח וכי המדינה התרשלה בפקוח על המושב, ובית משפט קמא קבע בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") שהמנוח כלל לא נחשף במהלך עבודתו במושב לאבק אסבסט מעבר למותר על-פי התקנות ומשכך כללי ההיתנהגות שבתקנות לא חלו על המנוח ולא הייתה חובה מצד המושב להגן על המנוח באמצעים המפורטים בתקנות והמדינה לא הייתה צריכה לפקח על המעביד ולוודא שעבדו בכפוף לכללי ההיתנהגות שבתקנות.

לטענת המערערות, המושב הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח משלא הזהיר את המנוח מפני הסכנה שבאסבסט, לא הדריך אותו כיצד לעבוד עם אסבסט ולא סיפק אמצעי מיגון נאותים, כפי שנקבע בע"א 1639/01 קבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004) (להלן: "פס"ד קרישוב"), שבקשה לדיון נוסף עליו נדחתה (דנ"א 5707/04 מדינת ישראל נ' קרישוב (5/1/05) להלן: "ד"נ קרישוב") באשר לחבות המדינה, טוענות המערערות כי המדינה באמצעות אגף הפיקוח על העבודה הפרה את חובת הזהירות משלא פיקחה שהמעביד יבדוק את כמויות אבק האויר במוסך, בפרט משהחל משנת 1984 הטילה המדינה איסור על כל עבודה באסבסט, למעט לרפידות, בלמים ומצמדים, דהיינו הסיכון החמור שבחשיפה לאסבסט היה ידוע ולכן על המדינה הייתה מוטלת אחריות מוגברת להביא לידיעת עובדי המוסכים על הסיכון החמור ולפקח על המעבידים.

עוד טוען המושב כי במידה ויקבע כי המנוח לקה במחלה בעקבות חשיפה מקרית בעבודתו בבית המלאכה, הרי שככל שהייתה רשלנות יש ליחסה למדינה, שכן רק למדינה היה באותן שנים הידע, הניסיון והתנאים לעשות בירור ולהרתיע מפני השמוש באסבסט והמדינה לא הקפידה על ביצוע בדיקות סביבתיות לבדיקת ריכוזי אבק אסבסט במושב ובבית המלאכה.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לקביעותיו העובדתיות הנ"ל של בית משפט קמא, בהן לא מצאתי להתערב, אבחן כעת את מסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא- האם על-אף שחשיפתו של המנוח לאבק אסבסט הייתה מעטה ולא אינטנסיבית, הוכחה היתנהגות רשלנית של המושב והמדינה בנסיבות העניין ובמידה וכן, האם הוכח קשר סיבתי בין היתנהגות רשלנית זו לנזק שניגרם למנוח.

...

סוף דבר דין הערעור להתקבל.

המשיבות ישלמו ביחד ולחוד למערערות שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח. העירבון שהפקידו המערערות יוחזר למערערות באמצעות באי-כוחן.

בנסיבות שאין חולק כי לא קוים מאומה מהאמור בתקנות, גם אם לא מדובר באותם אמצעי מיגון הנדרשים בחשיפה לאבק אסבסט, כך גם כי לא נעשתה כל פעולה מטעם "הפיקוח" יש לקבל את התביעה, כפוף לאותו אשם תורם כפי שקבע חברי.

התובעת 1 היא אלמנתו ויורשתו של אריה פרידמן ז"ל (להלן: "המנוח"), שחלה ומת עקב חשיפה לאבק אזבסט.

התובעות מצביעות על חוסר סימטריה עיקבי סביב ראש נזק זה. בעוד שהפיצוי הנפסק בגין אובדן שירותי רעיה גבוה, הפצוי שנפסק בגין אובדן שירותי בעל נמוך יותר מתוך ההנחה שפרנסת בני הבית היא באחריות הגבר במשפחה ואילו האשה נשארת בבית.

התובעת 1 העידה שהמנוח נזקק לעזרה "בכל הפעולות הפשוטות ביותר" וגם התעוד הרפואי מצביע על טיפולים קשים ואינטנסיביים הכוללים תופעות לוואי קשות.

...

לסיכום: התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעות 1,064,660₪, שכ"ט עו"ד בסך 220,000₪ והוצאות משפט בסך 60,000₪.

הודעות צד ג' נגד צדדי ג' 2 וצד ג' 3 נדחות.

התובע ערער על פסק הדין וביום 21.11.21 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שלפיה: "עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האיזורי למינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין מחלתו לבין תנאי העבודה כפי שנקבעו על ידי בית הדין האיזורי בפסק דינו מיום 16.4.21 ובתוספת החשיפה לאסבסט בהתאם לדו"חות הניטור שהוגש לבית הדין האיזורי" (להלן: פסק הדין הארצי).

אבק אסבסט וסיבי אסבסט פריך - בעבודתו כתורן מים בין השנים 1978-2015, בילה התובע את מרבית שעות עבודתו בחדר הבקרה אשר לו גג עשוי אסבסט.

בארצות הברית כולה, FL אחראית לכ-35 אחוזים מה-NHL, ושכיחות מוערכת של 3.18 מקרים לכל 100,000 אנשים.

חומר נוזלי גורם לכוויות מדרגה שנייה או שלישית לאחר מגע קצר, יכולה להתפתח דלקת עור אלרגית ממגע, דווח על מקרה של בצקת ריאות בעקבות חשיפה לאינהלציה, הרעלה מהידרזין עלולה להתבטא בתסמינים של פגיעה במערכת העצבים המרכזית, מתמולובינמיה ונזק לכבד.

...

כמו כן, קבוצת העבודה הגיעה למסקנה שיש מספיק ראיות לעודף לימפומה ממאירה בקרב עובדים בייצור גומי.

התובע לקה בלימפומה פוליקולרית בגיל 59 ש' – גיל אופייני למחלה ולא ניתן להניח כי ישנה התערבות של גורם סביבתי/תעסוקתי כלשהו שהאיץ את המחלה וניתן לקבוע כי מדובר במחלה "טבעית". לסיכום: לאור כל האמור לעיל יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה לא השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה השפיעו.

לאור כל האמור, משלא חולק התובע על חוות דעת המומחה ומשלא מצאתי כל עילה לסטות מהאמור בה ובתשובות המומחה לשאלות ההבהרה, מתקבלת חוות דעתו של ד"ר מזור והנני קובעת, כי מחלת סרטן הלימפומה שבה לקה התובע אינה נובעת מתנאי עבודתו ואין מצבו בגדר "פגיעה בעבודה". אשר על כן, התביעה נדחית.

לטענת צד ג', על פי טענת התובעים, במועד עבודתו של המנוח כבר התגלה והיה ידוע קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאבק אסבסט לבין מזתליומה כמפורט בחוות דעת פרופ' ברודרמן מטעם התובעים ואסמכתא 1 לחוות דעתו וממילא אם לא כן-לא יכלה להיות צפיות להתרחשות הנזק, תנאי להתרשלות הנתבעת.

ולגבי מקרה שבו הנזק הוא מיסודות האחריות, ואין הוא נזק מתמשך נקבע בסע' 89 (2) לפקודה הנ"ל: "מקום שעילת התובענה היא נזק שניגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו ארע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע-היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תיתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום ארוע הנזק". "אשר להיבט המשפטי, הרי קובע סעיף 89 (1) לפקודה מתי נולדה עילת תובענה רק לגבי עוולות, שבהן עצם המעשה או המחדל די בו כדי ליצור חבות בנזיקין. ואילו כאן העילה, הנטענת ע"י המערער (והתובעים בענייננו – מ.ש.) היא עילת הרשלנות, שבה הנזק הוא יסוד מיסודותיה, כאשר מדובר בעילת הרשלנות אין עילת תביעה בלי שיתרחש נזק...

דרך המלך הנ"ל להבחנה בין שני הסעיפים ובין תחומי תחולתם אושררה בע.א. 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (סעיף ט' לפסה"ד).

...

באותם מקרים שבהם הגילוי המאוחר נוגע לרכיב הנזק, ולו בלבד, נדחית הוראת סע' 8 מפני הסיפא לסע' 89 (2).

לעומת זאת אין הוראת סעיף 8 נדחית מפני הוראת סעיף 89 (2) כאשר הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק".

לאור כל האמור לעיל התיישנה התובענה בטרם הוגשה ודינה להדחות.