התובעת הוסיפה כי האם סיפרה לה שעו"ד UUUUU, שערך את ייפוי הכוח המתמשך, לא נהג כלפיה כפי הנידרש ולא סיפר לה, עת נערך ונחתם ייפוי הכוח המתמשך, כי יש אפשרויות נוספות לפיקוח ולבקרה על פעולותיו של הנתבע כמיופה כח.
התובעת טענה כי כבר בטרם עריכת יפויי הכוח המתמשך היה מצבה של האם לא כשורה והחל להיתדרדר, והיא אף נזקקה למינוי אפוטרופוס עוד בטרם נערך יפויי הכח.
התובעת טענה כי הנתבע מחזיק את האם כ"בת ערובה", לא פועל בעצמו לטובתה, אלא באמצעות צדדים שלישיים, ואף מונע ממנה לשהות במחיצת אמה עת הנה בטיפולים רפואיים.
בעדכון המשלים מיום 7.12.20 הוסיפה האפ' לדין כי האם מסרה לה כי היא מצטערת כי ההליכים בין הצדדים עדיין מתקיימים, וכי למרות רצונה של התובעת לשמש כאפ'וטרופוס על גופה ורכושה, היא מעוניינת כי הנתבע ישמש כמיופה הכוח שלה וזאת נוכח היתנהלותו האחראית ופועלו עבורה בעבר.
...
ישנו קושי להכריע בשאלת "כוונת התובעת" בהעברת הכתובת, אולם שוכנעתי כי המניע של הנתבע לפנות לבנק, או למצער להודיע את האם כי יש לפנות לבנק, היה כדי להבטיח שלא ייעשה דבר בכספיה של האם ללא השגחה ואין בידי לקבוע כי הדבר נעשה בכוונת מכוון, כטענת התבועת, על מנת לגרום לניתוק בינה לבין אמה.
מעבר לדרוש לצורך פסק דין זה אוסיף כי אני סבור שישנו הבדל בין "ניכור קטינים", תופעה מוכרת בהליכי גירושין ופירוד של בני זוג, לבין תופעת ה"ניכור לעת זקנה".
יתירה מכך, התובעת, אשר עליה כאמור נטל ההוכחה, לא הוכיחה כי לא נתנו לה לטפל באימה ואני מקבל את גרסת הנתבע לפיה הפעמים בהם הוגבלה התובעת מלהגיע, היו בעיקר לאור הנחיות משרד הבריאות עקב נגיף הקורונה.
אין להתעלם מהקושי הרגשי של התובעת במציאות שנכפתה עליה נוכח רצונה של האם, אולם רצונה של האם גובר ועל התובעת לכבד רצונה זה.
מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יפוי הכוח נחתם כדין והוא מבטא את רצונה של האם.
ראשית, איני מקבל את הטענה לפיה הנתבע אינו יכול להתמנות כמיופה כוח נוכח מגוריו בחו"ל – הדבר אינו נלמד מהוראות הדין, וכל טענה בעניין זה דינה להדחות.
שנית, ואף לגופו של עניין, בנסיבות תיק זה שוכנעתי כי העובדה שהנתבע מתגורר בחו"ל אינה מקשה על פעולותיו כמיופה כח, ובוודאי שאינה גורמת נזק לאם.
סיכום
אשר על כן, תביעה זו, והקשורה לה – נדחות.
