אחריות יצרן למוות במהלך אימון בחדר כושר

להלן הדגמה מת/4: שרשרת בטחון תפס ("שאקל") המוט הקפיצי במהלך האימון הסתובבה המדריכה בין המתעמלות.

כימעט בכל המקומות, המתאמנים הם אלה המחברים את הקפיצים ואת שרשרת הבטחון, והמדריך יכול לעבור ולבדוק "אבל האחריות לדעת, ולבצע הנה של המתאמן". בכל הנוגע לחוות הדעת מטעם המדריכה, העירה המומחית כי האחריות לתחזוקת המכשיר הנה על בעה"ב (ללא צורך באיש מיקצוע, בהכרח) וזו אכן נהגה כדבעי בהחליפה את החלפים מדי תקופה.

כמו כן יש הפח"ח מצד בעה"ב שלא קיבלה רישיון עסק בניגוד לסעיף 2 לחוק רשוי מכוני כושר וחוק רשוי עסקים.

בעה"ב הפרה מניה וביה את הוראות היצרן בכל הנוגע לטפול במכשיר והדרכת המתאמנות: לא החליפה חלקי חילוף תקופתית והמדריכה לא שהתה לצד התובעת בעת ביצוע התרגיל.

המומחה פירט את מוקדי הנזקים, כדלקמן: "...מבחינת השיניים העליונות: במהלך החבלה נעקרה מהלסת שן 21. בחדר מיון בי"ח 'שיבא' עקרו את השיניים 22 11 שעברו אינטרוזיה ובהמשך ד"ר קמחי עקר את שן 12.

...

לאור כל האמור לעיל ובראי הפסיקה המכירה בפיצוי שאינו נגזר אוטומטית מהנכות התפקודית[footnoteRef:32], בחרתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בראש נזק זה אשר יביא לידי ביטוי את הסיכונים והסיכויים שלה בשוק העבודה ביתרת שנות עבודתה.

אולם עד למועד כתיבת שורות אלו, לא צורפה כל אסמכתא על כך. בנסיבות העניין, חרף העדר הוכחה ונוכח פציעתה הקשה של התובעת והשלכותיה, כפי שפורטו בעדויות לפני, שוכנעתי לפסוק לתובעת פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה על סך 4,000 ₪.

] סוף דבר: התביעה מתקבלת.

תמצית בקשת האישור המשיבה היא חברה פרטית המפעילה רשת של 21 חדרי כושר ברחבי הארץ והמבקשים הם מנויים למכון כושר של המשיבה (להלן: "חדר הכושר").

על פי סעיף 9 בחוק מכוני כושר (רשוי ופקוח), התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק מכוני כושר"), סעיף 2ד בחוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע כי רישיון למכון כושר יינתן רק בהתקיים כל התנאים המפורטים שם, שלפי אחד מהם "לקוחותיו של מכון הכושר בוטחו בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 לחוק הספורט". מכוח סעיף 7 בחוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק הספורט") הותקנו תקנות הספורט (ביטוח), התשנ"ה-1994 (להלן: "תקנות הספורט") שקבעו את פרטי הביטוח (הסיכונים המבוטחים הכוללים מוות, נכות, אישפוז וטפול רפואי, נזק לשיניים, אי כושר ונזק לצד ג') וכן את הסכומים המזעריים למקרה ביטוח.

תמצית תגובת המבקשים לכל אחד מהמבקשים, שנפגעו בעת אימון במכון כושר של המשיבה, נגרם נזק שלא באשמת המשיבה ושלא באחריותה.

'מכוני כושר (א) לא יינתן רשיון למכון כושר אלא לאחר היתייעצות עם מי ששר החינוך והתרבות הסמיכו לכך, ולאחר שנתקיימו כל התנאים הבאים: (1) רשות הרשוי מצאה כי מכון הכושר ממוקם במקום מתאים, כי המכשירים בו מוצבים במרחק סביר זה מזה, כי לכל מכשיר מוצמדות, במקום בולט, הוראות היצרן לענין השמוש בשפה העברית, בשפה הערבית ובשפה האנגלית, וכי לקוחותיו של מכון הכושר בוטחו בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 לחוק הספורט; (2) נקבעו ברשיון תנאים המחייבים את מכון הכושר לפעול בהתאם להוראותיו של חוק הספורט כאילו היתה כל הפעילות המבוצעת בו "פעילות ספורט" כמשמעותה בחוק הספורט.

...

נוכח סעיף 4(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות הקובע כי אדם שיש לו עילה בתביעה רשאי להגיש תובענה ייצוגית, ונוכח דברי החקיקה שהובאו לעיל, אני סבורה כי יש להיעתר לבקשה על מנת שניתן יהיה לבחון את התקיימותו של סעיף 4(א)(1) במבקשים, נוכח פרטי הנזק שנטענו על ידם.

בנוסף לאמור, הרי משהגישו המבקשים במצורף לתובענה הייצוגית מסמכים רפואיים לשם תמיכת התובענה, הם אינם יכולים לטעון כי אין רלבנטיות למסמכים רפואיים בעניינם, ואין לקבל כי על המשיבה להסתפק רק בחומר הרפואי שהמבקשים בחרו להציג, וגם מטעם זה דין הבקשה להתקבל.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

בהתייחס ליום הארוע, מסרה המתלוננת את התאור הבא: "אני ירדתי מבית אימי ב- 05:30 בבוקר. ירדתי מדלת האינטרקום בבית אימי, הדלת ניסגרה, ואז התחיל הסיפור. אז אני רואה אותו (מדגימה את מקום דלת האינטרקום ואת הכניסה לבניין). הדלת ניסגרה. ואז הנאשם הגיע מולי (מדגימה) בריצת אמוק אלי, שאלתי אותו מה אתה עושה פה? זה הספקתי להגיד. הוא רץ אלי בריצת אמוק, לא הייתי צריכה מה להגיד. עשה לי תנועה כזאת (מדגימה) כדי שלא אברח (מראה תנועת חיבוק) הצמיד אותי לדלת האינטרקום והתחיל להכניס בי את הסכינים כאילו אין מחר (מדגימה). בצואר הוא התחיל, אחר-כך בבטן, בחזה, בשד הימני, בבטן, במותן. באמה. היו לו שני סכינים, אחת בכל יד. והוא הכניס בי את הסכינים בכל הכוח, וצעק איך את שורדת? איך את נלחמת? איך את עוד חיה? כמה כוח יש לך? ... זה אי אפשר לתאר את התופת שעברתי. נהלתי מילחמה עקובה מדם נגדו. ברגע שהבנתי מה קורה, לקח לי שניה להבין מה קורה. אני הייתי בהלם. אז אמרתי ד.ש (במקור - שמה של המתלוננת, ב.ש) החינוך שקבלת בבית זה להלחם על חייך הדפתי אותו, ולא את הסכינים, אותו, אותו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו. לא זוכרת כמה זמן זה לקח. לא הרבה זמן. ואז, אחרי כמה דקות, לא יודעת כמה, התחילו לרדת שכנים, כי יש לי קול חזק, שמעו את הצעקות שלי, ובא איזה שכן אחד שהציל את חיי. אדם גבוה, קירח מבוגר, אמר לו - תזרוק את הסכין! הוא אמר לא, והוא לקח אותו בחולצה (מדגימה) זרק אותו לגינה שם. והוא זרק אותו על הקרקע, השכן הוריד את הנאשם מעלי, והנאשם עדיין היה עם הסכין ביד (מדגימה). השכן הפריד בינינו והציל אותי. לולא השכן היה הנאשם ממשיך לנעוץ בי את הסכינים ללא הפסקה עד שאמות. הוא רצה לעשות וידוי הריגה. הוא ידע שאני לא אישה חלשה, אבל כנראה שלא חשב עד כמה. היו לו כוחות בלתי מוסברים, ואני הייתי שותתת דם בכל גופי העליון, והכל היה כאבי תופת. אבל אמרתי שאני חייבת להלחם למען משפחתי, למען אימי הזיקנה ניצולת השואה שיום אחד לא תחזיק מעמד אם תדע שאני בקבר. ועד יום מותה, היא לא ידעה מזה, לא סיפרנו לה. אח שלי שיקר לה שנפלתי בחדר כושר וכל מיני סיפורים, ואחר-כך שאלה שאם נפלה בחדר כושר למה לא לקחו אותה לבי"ח מאיר בכפר סבא? שקרים שאחי סיפר לאימי כדי לתחמן אותה שלא תאמין למה שקרה. היא הלכה לקבר בלי שידעה" (פרו' עמ' 26 ש' 1).

בעקבות התחושות האמורות, ובמהלך הערב והלילה, החליט הנאשם להצטייד בשתי סכיני מטבח גדולות ולארוב למתלוננת בשעת בוקר מוקדמת, בכניסה לבניין מגוריה בתל-אביב, וזאת בידיעה כי בסביבות השעה 05:30, מדי בוקר, יוצאת המתלוננת לאימון בחדר הכושר.

במאמר מוסגר ראינו לציין, כי השאלה האם על בית המשפט לבחון קוי הגנה חלופיים, גם כאלה שלא הועלו על-ידי הנאשם, זכתה בפסיקת בית המשפט העליון למגוון התייחסויות, תוך מתן משקל לשאלות משנה, ובהן: האם קו ההגנה החלופי הועלה על-ידי ההגנה (במובחן מקוו הגנה שהעלה הנאשם); מהו עתוי הצגת קו ההגנה; האם מדובר במארג ראיות ישירות או נסיבתיות וכיוצ"ב. המלומד, ד"ר יניב ואקי, מתייחס בספרו "דיני ראיות" לסוגיה, ומציין כדלקמן: "אני סבור שגם אם בעת חקירתו במישטרה, או בעת עדותו בבית משפט, אין הנאשם מעלה תרחיש חלופי לגירסת האשמה, וגם אם הנאשם נקט קו הגנה שנידחה, על בית המשפט מוטלת האחריות להעלות מיוזמתו את דבר קיומו של תרחיש מזכה שבכוחו להטיל ספק בגירסת המאשימה.

...

עם כל ההבנה לטיעון, אין בידינו לקבלו.

באותו אופן יש להתייחס גם למסקנה בדבר העדר החלטה להמית, אותה מבקש הסנגור להסיק מעדותו של השכן קסלר, לפיה עם ירידתו לזירה, הבחין בנאשם כמי ששכב על המתלוננת ללא ניע ומבלי שביצע פעולות דקירה כאלה ואחרות, שיכול היה לבצע, עוד טרם ניגש אליהם.

על בסיס אותו רציונל, ראינו לדחות את טענת הסנגור, שהועלתה בשולי סיכומיו, לפיה ניתן להסיק מעדות השכן קסלר, על קיומה של הגנה בדבר "פטור עקב חרטה". אף אם לטעמנו, די בעובדה כי הטענה במקרה דנן, אינה מתבססת על עדות "המתחרט" (שמסר גרסה אחרת לחלוטין) כדי להוביל לדחייתה, ראינו לציין את הדברים הבאים: (א) הפסקת ניסיונות החיתוך והדקירה רחוקה לטעמנו מלשקף חרטה, וממילא כפי שפורט לעיל, אינה קשורה אליה; (ב) הסכין חולצה מידו של הנאשם על-ידי השכן קסלר שהגיע לזירה והתקרב אל הנאשם, תוך צעקות "מה אתה עושה תעזוב אותה" ואין עסקינן בסיטואציה בה הנאשם שמט את הסכין מיוזמתו, כך שגם מהתנהלות זו - לא ניתן ללמוד על קיומה של חרטה כלשהי.

הוא נבדק בחדר מיון ואובחן אצלו שבר בעצם נזאלית באף.

בעקבות הארוע, ולבקשתו של המערער, הוא הועבר מתפקידו כסייר ושובץ כמפקד בסיס הפעלה שאחראי על הפעלתם וכשירותם של מתנדבים.

איבחנה זו באה לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק אשר הכניס הגדרה חדשה לביטוי "נכות" בכל הקשור למשרתי קבע כדלקמן: "נכות" – איבוד הכושר לפועל פעולה רגילה, גופנית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, או פחיתתו של כושר זה, שנגרמו לחייל או לחייל משוחרר כתוצאה של אחת מאלה: (1) חבלה שארעה בתקופת שרותו ועקב שרותו, ואולם לעניין חייל בשירות קבע – חבלה כאמור שהיא חבלת שירות; (2) מחלה או החמרת מחלה שארעו בתקופת שרותו ועקב שרותו, ואולם לעניין חייל בשירות קבע – מחלת שירות או החמרת מחלת שירות שארעו בתקופת שרותו ועקב שרותו; ההגדרות של הביטויים "חבלה ו"חבלת שירות" ו"מחלה" ו"מחלת שירות" הופיעו בהמשך הסעיף כדלקמן: "חבלה" – נזק אנטומי לגוף שניגרם במישרין מגורם פיזי חצוני בארוע מסוים, לרבות מכת חום, מכת קור, או מוות פיתאומי שנימנע על רקע ארוע לבבי תוך כדי הארוע (Aborted Sudden Cardiac Death), וכן הפרעות בתר חבלתיות (Post-Traumatic Stress Disorder); חבלת שירות" – חבלה שנגרמה בפעילות מבצעית או באימון לפעילות כאמור, או בארוע אחר שאופיו, מהותו ונסיבותיו ייחודיים לשירות הצבאי "מחלה" – כל מחלה, ליקוי, מוגבלות, תיסמונת או הפרעה, גופנית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, והכול למעט חבלה; מחלת שירות" – כל אחת מאלה, ובילבד שנגרמה עקב ארוע שאופיו, מהותו ונסיבותיו ייחודיים לשירות הצבאי, או עקב תנאי שירות שאופיים ומהותם ייחודיים לשירות הצבאי: (1) מחלה כתוצאה מחשיפה לחומר מסוכן שקבע שר הבטחון בצו, לקרינה מייננת או לקרינה אינפרא-אדומה; (2) הידבקות במחלה כתוצאה מחשיפה למוצרי דם ונוזלי גוף במסגרת טיפול רפואי בתנאי שדה; (3) פגיעה באיברי השמיעה כתוצאה מארועי רעש או מחשיפה לרעש, ובילבד שמקור הרעש הוא באמצעי לחימה; (4) מחלה אחרת שקבע שר הבטחון, בהסכמת שר האוצר ובאשור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, בצו, בתנאים ובנסיבות שקבע כאמור" תיקון מס' 29 הנ"ל חוקק בעקבות המלצות ועדת גורן אשר הוקמה ביום 18.11.2009 לבחינת אמות המידה לזכאות לסיוע מאגף השקום במטרה להביא לייעול וחסכון במערכת השקום, תוך חתירה ליצירת איבחנה בין אלה שנפגעו במהלך שירותם עקב פעילות בעלת אופי מבצעי לבין נפגעים אחרים, והקצאה יעילה ונכונה של משאבים באמצעות הפנייתם לאוכלוסיות הראויות לכך.

...

תכלית זו מובילה למסקנה כי רשימת מחלות השירות המנויות בסעיף 1 לחוק תחת הגדרת "מחלת שירות" הינה רשימה סגורה כל עוד לא הוספו לה מחלות נוספות על ידי המחוקק ו/או על ידי שר הביטחון בהתאם לסמכותו על פי סעיף קטן (4) לעיל.

התוצאה היא אפוא, שהחלטת המשיב שלפיה נקבע כי מחלת הסוכרת אינה מהווה מחלת שירות ואינה מזכה את המערער בתגמולים על פי החוק במקרה שבפנינו, בדין יסודה.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שהננו דוחים את הערעור, ותרופתו של המערער היא בפנייה למוסד לביטוח לאומי ככל שרצונו בכך.

המנוח פונה למרכז הרפואי רמב"ם באמצעות אמבולנס של מגן דוד אדום (מד"א), לאחר שבתאריך 31.7.2018 היתמוטט בעת ששהה במכון כושר, שהנתבעת מס' 1 ניהלה בעבר במרכז הקניות בקרית ביאליק, דמתקרא "הקריון". בן 48 שנים היה המנוח במותו, והותיר אחריו אלמנה (התובעת מס' 2) ושלושה ילדים (שתי בנות ובן, הם התובעים 3 עד 5).

בשעה 07:35:24 הגיע לדלפק הקבלה מאמן הכושר, מר דוידוב (המזוהה בזכות חולצתו האדומה), ומתחיל לחפש דבר מה. דקה לאחר מכן, בשעה 07:36:37 עזב מר דוידוב את דלפק הקבלה וחזר לחדר הכושר, וידיו היו ריקות.

אציין, כי הראיה היחידה על כך שהתמוטטותו של המנוח ארעה במהלך אימון הכושר נרשמה בדו"ח הרפואי שערכה הגב' אלה שפיר, שם נרשמו דברים שנאמרו לאנשי מד"א על ידי עובדי מכון הכושר.

שיעור אחריותה של הנתבעת משקבעתי כי הנתבעת אחראית לאובדן סכויי החלמה, יש לקבוע את שיעור האחריות שיש לייחס לה. לעניין זה אפנה, לע"א 3900/14 ל"ד נ' המרכז הרפואי הלל יפה (2.12.2015), מפי כב' השופט י' עמית בפיסקה 24.

...

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: (א) על פי חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, תשס"ה – 2008, היה על הנתבעת להציב מכשיר דפיברילטור במקום מרכזי ונגיש, ולהתקין שילוט המורה על מקומו.

אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך x,xxx,xxx ₪ כערכו בתאריך פסק דין זה. (ב) הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, שכר טרחת עו"ד ומע"מ בשיעור 20% מהסכום הנקוב בסעיף קטן (א) שלעיל, בצירוף מע"מ כחוק.

(ד) בנוסף לסכומים הנזכרים לעיל, הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את שכר הטרחה ששולם על ידי התובעים למומחה מטעמם, וזאת על פי העתקי הקבלות של המומחה, שעל בא כוח התובעים להמציא לבא כוח הנתבעות.