באותה פרשה הוכרה האפשרות לחלוקת אחריות חוזית בין התובע לנתבע בהתבסס על דוקטרינת האשם התורם החוזי, אולם פשיטא שהדברים יפים גם לענייננו, שבו נידרשת חלוקת אחריות בין שני הנתבעים, שנימצא ששניהם הפרו את המערכת ההסכמית מול התובעת.
ברם, כמבואר לעיל, מלכיאל, מבחינת חיוביו החוזיים, לא אמור היה לאפשר את העברת הזכויות בטרם מבוצע מלוא התשלום על הקרקע שמכר.
שמחי, הוא שאחראי לכך שלא כל התמורה שולמה – לא מצידה של תקוה (מאחר ששמחי הורה לה לשלם סכומים לחברות הבנייה, במקום לשלם תחילה את כל התשלומים הנדרשים בגין הקרקע); וחמור מכך, לא מצדם של רעות ואפי אברהם ששמחי במודע נטל על עצמו לממן חלק מהעסקה שביצעו, ולהשלים את הפער הכספי הנידרש בין הסך של 325,000 ₪ ששלמו לבין יתרת הסכום שנדרשה לשם השלמת רכישת הקרקע (370,000 ₪) ולשם ביצוע הבניה (כפי שהודה למשל בעמ' 128, ש' 14, ובעמ' 137 ש' 12 שם ציין "אני מימנתי את הכל, החלק היחסי שנותר לבניית הבית הזה").
...
בנסיבות אלה, משקלו של המסמך אפסי, והמסקנה המסתברת הינה כי שמחי לא המשיך בביצוע עבודות באופן מידי ורציף כפי שחויב לעשות בהסכם לקידום הבניה.
מהמקובץ עולה כי סך הנזק הממוני שנגרם לתובעת בגין השלמת עלויות הבנייה, עומד על סך של 590,470 ₪ בניכוי 350,000 ₪, ובסך הכל 240,470 ₪.
לפיכך טענת שמחי לחיוב תקוה בגין עבודות נוספות, נדחית.
סוף דבר
התביעה השטרית של מלכיאל נגד תקוה – נדחית.
