האזנה לשיחות מלמדת כי לתובע נודע על גניבת רכבו, כאשר חברת "איתורן" היתקשרה אליו לביתו בליל הגניבה וביקשה כי יבדוק אם הרכב נמצא בבית.
כל מה שנאמר בפוליסה בנושא המיגון ואכן הוא נתון במסגרת הוא כדלקמן:
"תנאי לאחריות המבטח בגין נזקים כתוצאה מגניבת הרכב המבוטח או מפריצה לתוכו הוא קיום ההגנות שלהלן ברכב, והיותן מופעלות שעה שאינו מאוייש:
...
הנתבעת לא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את התובע בנסיבות אלו, משכך אין לקבל גם טענה זו, הרי דבריה של הנתבעת הם בבחינת חוכמה שלאחר מעשה והדברים הם חמורים, שכן, סבור ב"כ התובע: "קודם מקבלים את האנשים לביטוח מבלי להסביר להם דבר וחצי דבר בנוגע לקוד הסודי, מחייבים אותם בתשלום דמי פרמיה, ורק לאחר מקרה הביטוח, שוקלים אם להכיר בתביעה אם לאו!!!!!".
המסקנה העולה מכל האמור לעיל, טען ב"כ התובע היא כי הנתבעת לא הוכיחה כלל ועיקר כי היא היתה זכאית לפטור עצמה בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק.
בהתחשב כי מקובל להפחית בנתונים דלעיל 5% משווי הרכב, ובכך כי התובע רכש את הרכב בסכום של 144,000 ₪, הרי הנני קובעת כי שווי הרכב לצורך תגמולי ביטוח הינו 137,200 ₪.
אני מקבלת את הטענה כי היתה רשלנות מסוימת מצד התובע אשר קיבל את דברי נציגת הנתבעת 2 כלשונם, לא הרהר אחריהם והשאיר את הקוד על השלט.
סיכומו של דבר
בהתחשב בכל האמור לעיל, נכון בעיניי לקבוע כי התובע זכאי לקבל 80% מ- 137,200 ₪ המגיעים לו כתגמולי ביטוח בגין גניבת הרכב נשוא התביעה, דהיינו – 109,760 ₪.
