הנתבעת במכתבה לתובע מיום 18/07/2019 הפניתה לסעיף 1 בפרק ב' לחוזה אשר מגדיר "תכולה" כך : " תכולה הנה : כל דבר או חפץ הנמצאים בדירה והנם בבעלותם בחזקתם או באחריותם של המבוטח או בני משפחתו , ולמעט כלי רכב מנועיים... ולמעט ... דברים או חפצים הנמצאים בגינה בחדר מדרגות על גדרות או על דרכים מרוצפות שהן חלק מהדירה ובתנאי שאין מטבעם להמצא מחוץ לדירה" (הדגשה שלא במקור).
יוער, כי פרט 4 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכלותן), תשמ"ו-1986 מגדיר "תכולה" "ככל דבר וחפץ הנמצאים בדירה", תוך שמונה שורה של חפצים שאינם נכללים תחת תכולה גם אם הם מצויים בדירה משאלה, על פניו, דורשים ביטוח ספציפי (כך למשל, נזק, ניירות ערך, חוזים, שטרי מכר, כלי רכב מנועיים, נגררים, בעלי חיים, קראוונים, כלי שיט, וכן "דברים או חפצים הנמצאים בגינה").
מדוע אם נגנב רכבו, הוא לא תובע את חברת הביטוח במסגרת הפעלת הפוליסה לפצותו בגין גניבת רכבו משמפתחות לרכבו נגנבו מהבית? הרי קבלת גישה זו, משמעה כי יכול היה לקבל תיאורטית פיצוי כפול לו היה מפעיל גם את ביטוח הרכב והמחוקק לא העניק בידיו את זכות הבחירה איזה ביטוח להפעיל ולמעשה גם הפוליסה לא הותירה בידיו אפשרות כזו.
לו היה מדובר בחוזה הביטוח בלבד, והייתה עולה לקונה או פרשנות הדואלית, יכול והדין היה עמו ולו מפאת הספק שנוצר ובשים לב לכלל הפועל נגד המנסח ובעד צרכן הביטוח, כאמור, אם כי דוקטרינת הציפייה הסבירה אשר קובעת כי יש פרשנות חוזה ביטוח באופן המגשים את ציפיות המבוטח שמקורה במשפט האמריקאי לא רק שאינה חלה בישראל אלא, במקרה דנן הדברים לא רק מפורשים אלא אין עסקינן רק בחוזה ביטוח אלא בתקנות המעגנות את האמור בחוזה הביטוח שנכתב לאור התקנות, כאשר תקנות אלו נתקבלו לאחר שישבו הנציגים הרלוואנטיים במטרה לבצע עידכון וערכו איזון המשקלל את ציפיות חברות הביטוח אל מול ציבור המבוטחים, לרבות ההשלכות התקציביות והחברתיות, ונקבע אשר נקבע.
...
משתנאי הפוליסה ברורים לגבי הסייג לאחריות לגניבת חפצים הנמצאים מחוץ לדירה, וכל שכן לכל סיכון לחפצים הנמצאים ברכב, דינה של התביעה להידחות.
על כן, ולנוכח האמור לעיל, אין מנוס אלא לדחות את התביעה.