אחריות חברת ביטוח לנזקי שריפה שנגרמו עקב הצתה בזדון

אולם, בית משפט קמא הוסיף וציין כי קיימת גם האפשרות כי בשעת לילה מאוחרת כאשר בחוץ שוררת חשכה, קל יותר לראות אש בגריל מבעד לחלון הסטקייה וקשה יותר להבחין בזרזיף עשן המיתמר מבעד לגג, ולבסוף הוסיף וציין "אין לי תשובה חד משמעית לשאלה זו". לעניין סיבת השריפה, בית משפט קמא קבע כי מדובר בהצתה בזדון, תוך שקבע כי גם במקרה הצתה יכול וימצא תופש המקרקעין שהאש יצאה ממנו או אף עברה בו אחראי לנזק שניגרם וכי העובדה שגורם זר מיתערב הצית את רכושו אינה מהוה פטור אוטומאטי לעניין סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

בנוסף, טוען המערער כי המומחה היינה שוחח עם החוקר ממן והם, במילים מכובסות, החליפו ביניהם מידע (בהקשר זה מפנה המערער לת.א. (י-ם) 3168-09 הצעד השלישי בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (13.2.17) בו נתמחה ביקורת על השפעת מומחי חברת ביטוח על אנשי כיבוי האש).

בהקשר זה אף קבע החוקר ממן כי איתר בבית הקפה מספר מוקדי אש. ודוק, דומה שיש להבחין בין המונח "מקור האש" למונח "מוקדי אש" ויפים לעניין זה דברי בית המשפט בפרשת זוזובסקי: "מקור השריפה ומוקד השריפה לא בהכרח חד הם, מוקד השריפה הוא המקום ממנו התפשטו לשונות האש לעברים השונים וגרמו לשריפה בכל העברים הללו. מקור השריפה הוא המקום ממנו החלה השריפה. כדי לסבר את האוזן אוכל להביא דוגמא מאש שהוצתה לצורך שריפת קוצים במקום מוגדר והינה לחכה האש שרידי קוצים שהיו בקרבת מיכל דלק וזיק מאש זו ניתז לעבר מיכל הדלק והציתו. התוצאה היא כמובן שמיכל הדלק ניצת וממנו נשלחו לשונות אש לעברים השונים, לשונות שגרמו לשריפה ולנזקים בסביבות אותו מיכל הדלק. בנסיבות העובדתיות של דוגמא זו יהיה מקום מיכל הדלק מוקד השריפה, ואילו מקור השריפה תהיה האש הקטנה ששולחה לשרוף קוצים. המרחק הפיסי שבין המקור למוקד יכול שיהיה גדול יחסית" (ההדגשה שלי, ק.ו).

כבר בפתח הדברים יש לציין כי די בקביעה לפיה השריפה פרצה בסטקייה ומשם התפשטה לבית הקפה כדי להטיל את האחריות לניזקי השריפה על המשיבים (ראו לעניין זה ת.א. 1567-05-13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסך אליק ובניו, ס' 37 לפסק הדין (14.7.16) (להלן: "פרשת מוסך אליק ובניו")).

...

לאור כל האמור, אני סבור כי המשיבים לא עמדו בנטל הרובץ לפתחם מכוח סעיף 39 לפקודת הנזיקין ובנסיבות אלה יש לקבוע כי האחריות לנזקים שנגרמו עקב האש שיצאה מהסטקייה מוטלת על כתפי בעליה, קרי המשיב 1.

התוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני ממליץ לחבריי להרכב לקבל את הערעור ולקבוע כי המשיבים חייבים בפיצוי המערער בגין הנזקים שנגרמו לבית הקפה שהיה בבעלותו כתוצאה מהשריפה שפרצה בסטקייה והתפשטה לעברו.

המשיבים ישלמו למערער שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 30,000 ₪.

בעלים של שתיים מהדירות שניזוקו וכן המבטחת של שתי הדירות הנוספות שניזוקו (מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ), הגישו תביעות אלה (אשר הדיון בהן אוחד) כנגד הזוג הרמלין והמבטחת של דירתם – כלל חברה לביטוח בע"מ – לפצוי בגין הנזקים שנגרמו לדירותיהם עקב השריפה ותביעות שבוב בהתאמה.

אין מדובר באחריות מוחלטת ומקום שהנתבע הוכיח כי השריפה אירעה עקב הצתה בזדון בלתי צפויה אשר לא היתה לו אפשרות סבירה למנוע את הצתת האש או את התפשטותה, יכול שיהיה בכך כדי לבסס העידר התרשלותו (ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ (9.9.1996)).

...

מסקנה זו של המומחה מתבססת על שיחה שערך עם השכנה הגב' פרנג'י. המומחה סלוצקי שוחח עם העדה, שמע את דבריה, אותם פרט בחוות דעתו, ועל בסיס דברים אלה קבע כי הנערים בהם הבחינה הגב' פרנג'י כאשר ראתה את עץ הדקל בוער הם אלה שהציתו את הדקל ולכן מדובר בהצתה.

אולם, מעבר לפירוט דברי העדה, המומחה לא פרט בדיקות מקצועיות שביצע כדי לבסס מסקנה זו. המומחה לא התייחס לנתונים עובדתיים אובייקטיביים ספציפיים שמצא במקום האירוע הנוגעים לחקר שריפות היכולים לבסס הקביעה כי מדובר בהצתה.

מקום שלא הוכחו מקור האש והתפשטותה ולא הובאו ראיות שיש בהן כדי להוכיח שהנתבעים נקטו באמצעי זהירות כאלה ואחרים, באופן השולל כל אפשרות סבירה שפריצת האש ארעה מחמת רשלנות הנתבעים, הרי שלא עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת הרשלנות הקבועה בסעיף 39 לפקודה ולכן דין התביעה להתקבל.

טענות הנתבעים הנתבעת 4 התובעים ביססו את טענותיהם על חוות הדעת מטעמם, ולפיה הפיצוץ היה פצוץ עקב דליפת גז. בין אם כך ובין אם הפיצוץ נגרם כתוצאה מהצתה בזדון, אין כל בסיס לטענת רשלנות כלפי הנתבעים 1,3 (להלן: "המבוטחים"), שכן לא הייתה כל התרשלות מצדם שגרמה או תרמה לארוע השריפה, מה גם שעל התובעים מוטל הנטל להוכיח תביעתם, והם לא עמדו בנטל זה. התובעים אינם יכולים להסתמך על תשלומים שביצעה חברת הביטוח לאחרים בקשר לארוע השריפה, מכוח הסדרי גישור שנערכו לפנים משורת הדין, שכן פשרה אינה הכרה בחבות, וחברת הביטוח הייתה רשאית לשקול שיקולים לבר משפטיים, כפי שעשתה, מבלי שהדבר יהווה הכרה בחבות.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין, שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות לגבי אש", קובע כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". בעניינינו, אין מחלוקת כי הנזק נגרם עקב אש, אך אין מיוחסת לאיש מהנתבעים הבערת האש או אחריות להבערת האש.

...

לפיכך דין התביעה נגד הנתבע 5 להידחות.

התביעה נגד הנתבעים 4-7 – נדחית.

חרף זאת, החלטתי להקל במידה ניכרת על התובעים וזאת בהתחשב בגילם, במצבם, לרבות בשל אירוע השריפה, ובנזקים שנגרמו להם עקב האירוע, ואסתפק בשל כך בהשתת הוצאות נמוכות פי כמה מההוצאות (הכוללות שכר טרחה והוצאות משפט) שהיה מקום להטילן אלמלא הנסיבות האישיות הנ"ל. בהתחשב בכלל האמור לעיל, אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לכל אחת מהנתבעות 4, 6 ו-7 הוצאות בסכום כולל 20,000 ₪, ולנתבע 5, שלא הגיש חוות דעת, הוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪.

לפניי תביעה כספית המוגשת ע"י התובעים כנגד הנתבעות, בגין ניזקי שריפה שנגרמו לרכבו של התובע מס' 2 מסוג קיה מ.ר. 7173438 (להלן: "הקיה"), המבוטח אצל התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת"), כתוצאה מעלייתו באש של רכב הנתבעת מס' 1 מסוג רנו מ.ר. 3237333 (להלן: "הרנו"), המבוטח אצל הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), והתפשטות האש לעבר רכב הקיה.

לחילופין, טענו הנתבעות, כי לא הייתה כל התרשלות מצד המבוטחת ו/או מי מטעמה וכי ארוע השריפה הנו תוצאה של הצתה בזדון ואין מקום לטענת התובעים בדבר אחריות ו/או רשלנות הנתבעות לארוע.

בהתאם לכך נקבע, כי מקום שמדובר בנזקי הצתה, על בעל הנכס שהוצת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותו, ולשם כך עליו להוכיח אחת משתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי – שאז לא היה חייב לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה – הוא נקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה.

ב"כ התובעים בסיכומי טענותיו טען כי במקרה דנן התמזל מזלו של התובע 2 שקבל תגמולים מחברת הביטוח שלו, שנכנסה בנעליו בתביעת השבוב דנן.

...

לא מצאתי באמור בחוות הדעת לעניין אפשרות קיומו של חומר נפיץ ברכב כדי להצדיק שינוי המסקנה הנ"ל, זאת מן הטעם הפשוט שלפיו לא הובאה ראיה ו/או בדל ראיה לכך שמדובר שחומר שהונח ברכב עובר למועד הצתת ובנסיבות העניין ואף לנוכח האמור בהודעותיו הנ"ל של עובד במשטרה, אין לשלול את האפשרות לכך שאותו חומר הונח ברכב על ידי אותו גורם שהצית את הרכב בזדון.

אף שהדברים נאמרים מעבר לנדרש כאמור, נוכח המסקנה שהגעתי אליה כאמור, אציין כי גם אם הייתי מגיעה לתוצאה אחרת שלפיה עובד היה אמור לצפות את התממשות הסיכון שבהצתה, לא הרי חשד ממשי ויכולת צפייה של התממשות הנזק כאפשרות קרובה וכמעט וודאית, כחשד ערטיאלי ומוטל בספק להתממשות הסיכון.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל ולאור כל המקובץ הריני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעות יחד סכום כולל של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. הסכום הנ"ל ישולמו על ידי התובעים לנתבעות תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לתובעים, באמצעות באי כוחם, אחרת – ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומו המלא בפועל.

השנייה, נערכה עבור חברת החשמל, ע"י המומחה חן גרסיאני, חוקר דליקות, בה נקבע כי הדליקה לא נגרמה עקב הצתה בזדון, או עקב כשל במערכת החשמל של חברת החשמל או עקב רכיב פגום של חברת החשמל, אלא היתה פועל יוצא של כשל במקרר /מקפיא, שגרם לשריפה בדירה, וחוות דעת שלישית של המומחה מטעם התובע, אשר סלוצקי, מהנדס חשמל וחוקר דליקות (להלן: "מומחה התובע"), אשר קבע כי מקור השריפה במקרר הנו כשל שהיתחולל בבית המדחס בחלק האחורי תחתון של המקרר ואשר הוביל לשריפה שפרצה בו כתוצאה מחומרי הבידוד הדליקים שמצפים את המקרר בחלקו הפנימי.

עפ"י הנטען, היא גם ידעה כי שרידי המקרר מצויים בידי חברת הביטוח כבר מחודש 9.19, ומשלא עשתה שום דבר בעיניין, אין לשמוע מפיה את הטענה בדבר "נזק ראייתי" ואין לה להלין אלא על עצמה.

עם זאת, בית המשפט קבע כי מקום ש'המזיק' לא יכול היה לצפות סיכונים או נזק כאלה, אין מקום להטיל עליו אחריות בגין התממשותם, אפילו אם נתוני השטח סייעו בפועל לגרם הנזק (ע"א 4473/93‏‎ ‎יער זאב בע"מ‎ ‎נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ''ד נ (1) 866 (1996)).

...

לאור מסקנה זו ודחיית התביעה גם בעילה הנזיקית, איני נדרשת לשאלת הנזק.

סוף דבר לאור המקובץ, אני מורה על דחיית התביעה על כל ראשיה.

התביעה נדחית אפוא, ללא צו להוצאות.