אחריות חברת ביטוח בהיעדר שיתוף פעולה של מבוטח

לטענת הנתבע, הנזק הנטען והמוכחש מצוי תחת אחריותה הבלעדית של חברת הביטוח – נתבעת 2, וככל שימצא ממש בתביעת התובע יש לחייב את נתבעת 2 במלוא הנזק שניגרם לתובע לטענתו.

על פי דו"ח החקירה, מבוטחי נתבעת 2 לא העבירו לה כל דיווח על התאונה, לעומת זאת הגישו דווח על תאונה אחרת מתאריך 13.02.2020 שארעה אף היא במושב שתולה עם רכב מסוג מאזדה בבעלות צדדים שלישיים ועד לשלב זה לא התקבלה תביעה מצד הצדדים השלישיים בגין תאונה זו. כן צוין כי מהיתנהגות המבוטח והנהג מטעמו לסרי עולה חשד לא מבוטל שיש להם לא מעט מה להסתיר וגם מדידת מוקדי הנזק שהתאפשרה רק באופן חלקי בשל העידר שתוף פעולה מצד המבוטח והנהג, תומכת בכך שהתאונה נשוא התביעה אינה סבירה.

סעיף 23(ב) לחוק חוזה ביטוח קובע כדלקמן: "על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנידרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם". סעיף 24(ב) לחוק חוזה ביטוח קובע: "עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר" ואילו סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח קובע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מירמה – פטור המבטח מחובת". בעיניין יסודות סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח והנטל להוכיח מירמה בתביעת תגמולים ראו רע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) שם נקבע כדלקמן: "שלושה המה יסודות הסעיף: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לכזב; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, [פורסם בנבו] פסקה 4 (19.5.1998)). הנטל להוכיח מירמה בתביעת תגמולים מוטל על המבטח, אך משהוכחו שני היסודות הראשונים, עובר נטל הבאת הראיות אל המבוטח, להראות שהמניע למסירת הפרטים הכוזבים לא היה בכוונה לזכות בתגמולים במירמה (רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (12.4.2011) (להלן: עניין פלדמן((".   נפסק, כי דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המירמה, מאחר ומדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר ומדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח (ראו רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו)).

נתבע 1 העיד בחקירתו כי לא קיבל כל פניה מחברת הביטוח לפיה התבקש לשתף פעולה (שורות 29-30 בעמ' 5 לפרוטוקול), אינו מכיר את החוקר וכי החוקר יצר קשר עם לסרי.

...

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הוכח ברמה הנדרשת כי התאונה אירעה כפי שנטען על ידי התובע, נתבע 1 ונהג רכב הנתבעים לסרי.

על כן שוכנעתי כי דין טענת נתבעת מס'2 בעניין היעדר כיסוי ביטוחי להידחות, ובנסיבות אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע את נזקיו וזאת בכפוף לתנאי הפוליסה לרבות בעניין השתתפות עצמית.

סוף דבר: אני רואה לנכון לקבל את התביעה.

סוכנת הביטוח נושאת באחריות כלפי התובע נוכח התרשלותה עת לא פעלה להפקת הפוליסה ולא באה בדברים עם חברת הביטוח לצורך אישורה של הפוליסה, וחברת הביטוח נושאת באחריות כלפי התובע נוכח אחריותה השילוחית לכל מעשה או מחדל מצד סוכנת הביטוח.

"מגמתו הברורה של החוק היא לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השויון ביניהם (ע"א 391/89, וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (1) 837, 855 (השופטת נתניהו)).. מדיניות משפטית ראויה צריכה אפוא לפרש בהרחבה את סמכות המפקח וליתן להנחיותיו את תוקפן הראוי. אוסיף, כי המדובר בהנחיות מינהליות היוצאות לא אל המינהל הצבורי פנימה אלא אל גופים חצוניים, והן מוסד הקיים במשפט המנהלי (ראו זמיר, הסמכות המינהלית ב', 776-775; ברכה, המשפט המנהלי, 31-30). הנחיות אלה אמנם אינן בגדר דין, אך גם אם ניתן להתנות עליהן עדיין שקולי המדיניות האמורים מכריעים את הכף, והם ביסוד התייחסותם של בתי המשפט". בהיעדר תעוד, כאמור, משקל עדותה של סוכנת הביטוח אינו עולה על משקל עדותו של התובע אשר הכחיש כי התבקש להמציא אישור העידר תביעות.

ראו לעניין זה, ת''א (ים) 1649/86 (מחוזי ירושלים) דנקנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ( פ"מ חש"ן (1), 485): "סוכן ביטוח הוא סוכנה של החברת ביטוח לעניין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ביטוח (הדגשה א.ש.) ולעניין כריתת החוזה. הוא גם משמש סוכנה של חברת הביטוח לעניין קבלת דמי הביטוח ולעניין קבלת הודעות אולם אין הוא בהכרח שליחה של חברת הביטוח לגבי עניינים אחרים הנמצאים בתחום התעסקותו. הדברים גם ברורים. ניסיון החיים מורה כי אדם פונה לסוכן ביטוח לקבלת עצות והדרכות, ולטיפולי ביטוח שונים שאינם בכלל אלו המפורטים בסעיפים האמורים לחוק חוזה ביטוח". מהראיות והעדויות שנשמעו בפני, כמפורט בהרחבה לעיל, מצטיירת תמונה לפיה הליך המשא ומתן לקבלת פוליסת ביטוח תקפה הופסק בהיעדר שתוף פעולה מצד סוכנת הביטוח עת התבקשה ליתן פרטים/מידע נוסף, כמפורט בתכתובת הדואר האלקטרוני בינה ובין נציגת חברת הביטוח מיום 4.7.2016, ולא נטען, וממילא לא הוכח כי אלה נימסרו.

...

טענות סוכנת הביטוח בתמצית דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות או שיהוי רב, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה בחלוף 4 שנים ממועד האירוע הביטוחי, ולאחר שפג תוקף הביטוח האחריות המקצועית במסגרתו הייתה מבוטחת סוכנת הביטוח.

דין הטענה להידחות שכן לא הייתה מוטלת על התובע כל חובה שבדין לצרפה להליך.

התביעה כנגד חברת הביטוח נדחית.

התובע ישלם לחברת הביטוח הוצאות משפט הכוללות שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.

בדיון זה הצהיר בא כוח הנתבעת לפרוטוקול כי: "בדקתי את הפוליסה והתשובה היא שהמכונית אכן בוטחה ע"י נתבעת 2. אין כסוי בטוחי. פנינו לחברת ההשכרה. לגבי הנציג לא נותנים אישורי כניסה אלא רק באותו יום. שֶיֶתקנו את כתב התביעה ויוסיפו את חברת ההשכרה. פנינו לחברת ההשכרה. אין שתוף פעולה" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 11-9).

כלומר, "הפרת החובה להודיע למבטח על קרות מקרה הביטוח או לשתף עמו פעולה בבירור החבות לא תפטור את המבטח מאחריותו כלפי הצד השלישי, אלא תקנה, בנסיבות המתוארות בסעיף 24 לחוק, זכות להקטין את חבותו למידה שהיה חייב בה אילו קוימה החובה האמורה" (ראו, ירון אליאס דיני ביטוח, עמ' 1254 (מהדורה שלישית, 2016); להלן: אליאס).

הנטל להוכיח את התקיימות התנאים המנויים בסעיף 24 לחוק – היינו, הנטל להוכיח כי המחדל שבהעדר הודעה על מקרה הביטוח או בשיתוף פעולה השפיע על חבות המבטח כלפי הצד השלישי – מוטל על המבטח.

על מנת לעמוד בנטל זה על הנתבעת להוכיח את התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים: ראשית, שהמבוטחת או הנהג לא מסרו לה פרטים על מקרה הנזק או לא שתפו עמה פעולה בבירור החבות; שנית, שהיא נקטה אמצעים סבירים להשיג את שתוף הפעולה של המבוטחת או של הנהג, או שפעלה להשגת המידע הנחוץ לה; שלישית, עליה להוכיח שהמחדל האמור גרם לה נזק; ורביעית, עליה להוכיח את שיעורו של הנזק שהיא טוענת שניגרם לה (ראו, אליאס, בעמ' 1256).

...

מסקנה דומה מתבקשת גם ביחס לטענות לעניין חוסר שיתוף פעולה לכאורה של המבוטחת ושל הנהג.

בסיכום הדברים, יש לקבל את התביעה במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התביעה, בסך של 81,176 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כידוע, סעיף 24(א) לחוק חוזה הביטוח וההלכה הפסוקה מורים שלא די בהוכחת העדר שתוף פעולה, ויש להוכיח, נוסף על עצם הפרת החובה, שניגרם למבטח נזק ממשי כתוצאה מחוסר שתוף הפעולה של המבוטח, שכן אילו היה מיתקיים שתוף הפעולה היה המבטח פטור מתשלום תגמולי ביטוח או נידרש לשאת בתגמולים מופחתים.

אפנה לכך שחברת הביטוח לא זימנה עדים מטעמה, לרבות נציג מטעם חברת הביטוח שיעיד על העידר הדיווח, הנזק שניגרם כתוצאה מכך והאמצעים שננקטו כדי להבטיח את שתוף הפעולה.

ברם, כאמור לעיל, בהתאם לדין יש לראות ברויטל כאחראית למקרה התאונה, ולא הוכח אחרת על ידי חברת הביטוח.

...

בנוסף, אני מורה על קבלת התביעה נגד הנתבעת 2, מבטחת הרכב הפוגע, וזאת מכוח פוליסת הביטוח המכסה את נהיגת מחזיקת הרכב, הגב' רויטל ירוחם, שבהתאם לסעיף 27ב לפקודת התעבורה מוחזקת כמי שעשתה שימוש ברכב במועד התאונה.

לפיכך, לסילוק מלא וסופי של התביעה תשלם הנתבעת 2 לתובעים את הסכומים הבאים: לתובע 1 סך של 1,406 בגין הפסד פרמיה ולתובעת 2 סך של 30,064 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 1,200 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

תביעת התובע 1 בגין הפסד הנחת העדר תביעות נדחית בהעדר אסמכתה מתאימה, הגם שחלפו מעל ל- 3 שנים ממועד התאונה.

הפסיקה קבעה כי בבחירה בין העקרון הבסיסי בדיני הנזיקין על פיו יש לשאוף שלא יוותר הניזוק ללא פיצוי, לבין הטלת אחריות על מבטחת שלא יכולה היתה להיתגונן כראוי, עקב אי שתוף פעולה מצד המבוטח, הרי ששיקולי מדיניות אותן יש לשקול, מטים את הכף לעבר הדאגה לפצוי הניזוק וזאת מהטעם שהנתבעת כחברת ביטוח היא מפזרת הנזק הטובה ביותר וכן מכוח העקרון הבסיסי שלא יוותר ניזוק ללא פיצוי, ומהטעם שלחברת הביטוח יש את פרטי המבוטח ולכן היא יכולה בקלות יחסית, ליצור קשר עם מבוטחה".

יוער, שאם היה מדובר למשל בטענה של חשש לביום תאונה או שתוף פעולה עם צד ג' או העידר רישיון בתוקף של המבוטח, כי אז מדובר בטענות הגנה שקמו ביום התאונה ועוד קודם לה, ולא לאחר מכן, ועל כן יש להכיר בקוו ההגנה של חברת הביטוח.

...

מנגד, טוענת הנתבעת 1, כי דין התביעה כנגדה להידחות לאור התנהלות מבוטחה אשר נמנע מלשתף פעולה עמה לשם ברור חבותה ו/או פעל באופן אקטיבי להסתרת מידע אשר נדרש לה לשם ברור חבותה.

לאחר עיון בכתבי הטענות ובמכלול החומר המצוי בתיק, ולאחר ששמעתי את מוחמד מצאתי לנכון לדחות את טענת הנתבעת 1 בנדון, ואנמק; בסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981  (להלן : "החוק"), נקבע : "קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו." בסעיף 23 לחוק נקבע : "(א)משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו.

בסיכומו של דבר, הנתבעת 1 לא עמדה בנטל הכבד המוטל על כתפיה להוכחת הכשלת בירור חבות ואני דוחה את טענתה זו, ואני קובעת כי קיים כיסוי ביטוחי.

בסיכומו של דבר אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 25,392 ₪ בצירוף אגרות משפט (מחצית ראשונה ושנייה), שכר העד בסך של 250 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,300 ₪.