המערער היה נכון לאשר כי ייתכן שהתרשל בפקוח על הנעשה, אולם ציין, כי באותה עת לא היה נהוג לבדוק אם העובדים הגיעו לבתי המעסיקים; עוד טען כי נוכח ההסכם בעל פה עם המערערת, הניח כי זו עושה מלאכתה נאמנה בפקוח על העובדים הזרים, וכי למערערת היה ניסיון מוקדם בתחום זה, ואף קשרים שוטפים עם אנשי משרד הפנים באשדוד.
בעיניין זה נקבע בהכרעת הדין כי "ההסבר היחיד להתנהלות מוזרה זו הוא, שהנאשם ידע שמאחורי ההיתרים ויפויי הכוח שהמציאה ה(מערערת) ומאחורי כתבי ההתחייבויות עליהם הוא חתום בשל החברה לא עומדים מעסיקים אמתיים" (ע' 32, סעיף 62; ההדגשות במקור).
עוד צוין, כי גם מדברי המערער עצמו, עלה, כי ידע על כך שקיומה של חברת כוח אדם חיוני להסדרת אשרת הכניסה לעובד הזר, ולא גילה מתחילה כל כוונה לקיים את הנאמר בו, ואין בסיכום עם המערערת כי תטפל באשרות הכניסה, כדי לפטור את המערער מאחריותו כלפי הרשויות.
גם בהנחה שהוראת סעיף 5 לטופס ההיתחייבות, המנוסחת, מפי המעסיק, בלשון "ידוע לי כי האחריות... מוטלת עלי ועל החברה לכח אדם וכי לא יאושר עובד חילופי אם לא תוסדר שהייתו או יציאתו של העובד את הארץ", מחייבת גם את מנהל חברת כח האדם, עדיין אין בה כל חיוב, על המעסיק או על חברת כח האדם, לפקח שהעובד הזר יעבוד בסיעוד.
...
בסופו של דבר, בית המשפט ביסס את הרשעת המערער בעניין זה על חתימתו כמנהל חברת כח האדם שלו על טפסי ההתחייבות האמורים, וקבע, כי סעיף 5 לטופס ההתחייבות כולל חובת פיקוח מצד המערער על העובדים הזרים וכי חתימתו על טופס ההתחייבות משמעה "מודעות ואחריות לקיום האמור בו ולענייננו – האחריות לקיום הנדרש בסעיף 5 הנ"ל".
בעבירה של קבלת דבר במרמה, יש להראות כי הנאשם טען טענה עובדתית שהוא ידע כי היא אינה אמת וכי טענה זו היא שהניעה את האחר לפעול כפי שפעל ולתת לנאשם דבר בעל ערך.
ועקרונית, אינני מקבל את הגישה שבמשפט פלילי שמרכיב עיקרי שלו מבוסס על נוסח מסמך שתוכנו איננו חד משמעי, תטען התביעה לפרשנות שאינה עולה מקריאה רגילה שלו ותבקש לבסס על כך הרשעה.
ובית המשפט קיבל את עמדתו בנקודה זו וקבע בהכרעת דינו, מפורשות, שהנאשמת לקחה על עצמה את האחריות לפקח על העובדים הזרים שהביאה באמצעות החברה –
"מקובלת עלי הטענה, כי הנאשם סיכם עם הנאשמת שתטפל בפיקוח על העובדים (ההדגשה במקור – א.ב.) הזרים שהביאה באמצעות החברה, מה גם שעובדה זו, כאמור, איננה מוכחשת ע"י הנאשמת..". (עמ' 18 פיסקה 27)
ובהמשך,
"לטעמי, משהודתה הנאשמת באחריות שנטלה על עצמה, במסגרת העסקה, לפקח על ביצוע התחייבויות החברה כלפי הרשויות – בעניין העובדים הזרים, והעבירה את ביצוע הפיקוח, או חלקו, "לאחר", רובץ עליה הנטל להוכיח את קיומו של "האחר" וכאמור – לא השתכנעתי בקיומו.
