אחריות הרשויות המקומיות על פגיעות שנגרמו עקב מפגע בגינות ציבוריות

הצדדים ותמצית הטענות הצריכות לעניין לפניי תביעת נזיקין, שהוגשה במסלול סדר דין מהיר, בגדרה עריית בני ברק תובעת מאת הנתבעת, בעלת האוטובוס הפוגע, פיצוי בגין ניזקי הרכוש שנגרמו לתחנת אוטובוס בבעלותה שמוצבת ברחוב "אבוחצירא" בעיר, לאחר שזו קרסה לחלוטין כתוצאה מפגיעה קשה מיום 16/7/17 של אוטובוס הנתבעת (להלן-"התחנה", "האוטובוס" ו"התאונה", בהתאמה).

לכתב התביעה, התובעת צרפה, בין היתר, חוות דעת שמאי, חשבון עלות תיקון הנזקים שנגרמו לתחנה, הצעת מחיר של חברת "צ. רוט-תעשיות בע''מ" (להלן- "צ. רוט") בדבר עלות הקמת התחנה, תעוד מהמוקד העירוני שהתובעת מפעילה, מחירון "דקל" שחל על רשויות מקומיות בגדריו מפורטים תעריפים הכרוכים בבצוע עבודות שונות, תמונות המתעדות את המפגע ומסמכים נוספים.

התובעת הסבירה כי אין בחזקתה חשבונית קונקרטית בגין העבודה הספציפית מושא המחלוקת, שכן היא מיתנהלת מול חברה קבלנית העונה לשם "א.ר.א.ג. בינוי ופיתוח בע''מ" (להלן- חברת "א.ר.א.ג.") שזכתה במיכרז מטעם התובעת ובגדרו היא מבצעת עבור הערייה את כלל עבודות התיקון של המפגעים השונים המתהווים בשטח שתחת אחריותה המוניציפלית, וכי מידי חודש היא עורכת חשבון מרוכז במסגרתו כוללת את כלל העבודות שביצעה עבור התובעת, לשון אחרת, אין בנמצא חשבונית קונקרטית בגין כל עבודה ועבודה.

מפאת חשיבות הדברים נביא את הדברים כלשונם: "תורת הנזק ותורת הפצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נידרש דיוק מתמטי, ואינה נידרשת ודאות מוחלטת. כל שנידרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את ניזקו ואת הפצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין [...] על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809-808 (1981) [ההדגשה הוספה – ע' פ']; ראו גם ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (5) 193, 206 (2005))" (ההדגשה שלי ק.נ.).

בפסק דין נוסף של השופטת אביגיל כהן עא (מחוזי ת"א) 24423-03-18‏ ‏ שומרה חברה לביטוח בע'מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, (פורסם במאגרים משפטיים, 28/6/18) נקבע : "כי באשר להעדר חשבוניות בגין התיקון: השאלה האם די בחוות דעת השמאי כדי להוכיח את שיעור הנזק או שמא יש חובה בכל מקרה לצרף חשבוניות בגין התיקון שבוצע בפועל נזק צריכה להבחן אף היא לפי נסיבות המקרה (ראה סעיף 21 לפסה"ד שניתן בעיניין אוטו שי). אני סבורה כי במקרה דנן הוכח שיעור הנזק גם ללא חשבונית. חברת דן מתקנת את האוטובוסים תיקון עצמי במוסך שלה, ולא במוסכים אחרים ומטבע הדברים אינה מנפיקה חשבוניות לעצמה". ראו נא גם פסק דין בתא''מ (שלום אשקלון) 61493-11-16 דן בדרום תחבורה (2015) בע"מ נ' מחמד אבו ריחאן (פורסם במאגרים משפטיים, 23/5/18) בגדריו בית המשפט פסק פיצויים על דרך האומדנה (40% משעור הנזק), בגין ניזקי רכוש שנגרמו לאוטובוס, הגם שהיקף הנזק לא הוכח כדבעי.

...

מן הראוי להפנות גם לפסק דינו של כב' השופט הנדל ברע''א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (פורסם במאגרים משפטיים, 30/01/18) בגדרו נקבע : "אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה (שם, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 502-504 (2005))". כמו כן, יש להפנות לאמור בע''א 1203/13 שמואל טומשובר ואח' נ' ארט אופיק בע''מ (פורסם במאגרים, 6/5/15) בגדרו נקבע : "ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן לומר שהבחירה בדרך האומדן עשויה להתאים לרכיבי נזק שמטבעם לא ניתן להוכיח בבירור. אף במקרים גבוליים, נראה כי האומדן הולם יותר מקרים בהם בית המשפט הגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם לתובע נזק (גם אם היקפו לוט בערפל); הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק; וקיים קושי אובייקטיבי ניכר לכמת במדויק את הנזק" (כל ההדגשות אינן במקור, אלא שלי ק.נ.).

בפסק דין נוסף של השופטת אביגיל כהן עא (מחוזי ת"א) 24423-03-18‏ ‏ שומרה חברה לביטוח בע'מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, (פורסם במאגרים משפטיים, 28/6/18) נקבע : "כי באשר להעדר חשבוניות בגין התיקון: השאלה האם די בחוות דעת השמאי כדי להוכיח את שיעור הנזק או שמא יש חובה בכל מקרה לצרף חשבוניות בגין התיקון שבוצע בפועל נזק צריכה להיבחן אף היא לפי נסיבות המקרה (ראה סעיף 21 לפסה"ד שניתן בעניין אוטו שי). אני סבורה כי במקרה דנן הוכח שיעור הנזק גם ללא חשבונית. חברת דן מתקנת את האוטובוסים תיקון עצמי במוסך שלה, ולא במוסכים אחרים ומטבע הדברים אינה מנפיקה חשבוניות לעצמה". ראו נא גם פסק דין בתא''מ (שלום אשקלון) 61493-11-16 דן בדרום תחבורה (2015) בע"מ נ' מחמד אבו ריחאן (פורסם במאגרים משפטיים, 23/5/18) בגדרו בית המשפט פסק פיצויים על דרך האומדנה (40% משיעור הנזק), בגין נזקי רכוש שנגרמו לאוטובוס, הגם שהיקף הנזק לא הוכח כדבעי.

מצופה היה כי הנתבעת תשלם זה מכבר לתובעת את הפיצוי שבו השמאי מטעמה הכיר בחוות דעתו, בעיקר אמורים הדברים משלא התעוררה כל מחלוקת סביב האחריות וסביב אשמת הנהג מטעמה בקרות התאונה.

בית המשפט קבע: " הרשות המקומית אחראית על פי חוק לתחזוקה ולהסרת מכשולים ברחובות שבתחומה (סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). כמו כן, נושאת הרשות המקומית בחובת זהירות כלפי העוברים ושבים בתחומה (ע"א 862/80‏ ‎ עריית חדרה‎ ‎נ' זוהר, פ''ד לז(3) 757 (1983)). בין היתר, כוללת חובת זהירות זו את החובה לדאוג לתקינות התשתיות שבאחריות הרשות, לרבות מצבם התקין של העצים הנטועים בדרכים הציבוריות. חובת זהירות זו, אין משמעה כי הרשות המקומית תישא באחריות בכל מקרה בו ייגרם נזק כתוצאה מכשל בתשתית, שכן קיומה של אחריות מותנה בכך שהרשות התרשלה – היינו, חרגה מסטאנדארט ההיתנהגות הסביר המצופה ממנה – ובקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

מר טובי העיד בעיניין נוהל העבודה של הנתבעת 2 בדברים הבאים: "יש תוכנית עבודה מסודרת לטפול ברחובות, אנו עושים את התוכנית ביחד עם העיריה, כל שאר השנה עושים טפול שוטף בעצים בשורשים, לפני החורף יש את הגיזום מתכוננים לחורף. במקרה הזה של העץ מדובר בקיץ לא מתאימה לחורף יש פה ענין של עץ שנפל כנראה מפגיעה כתוצאה מנוף רכב שניכנס לאתר בניה, התובע לא טרח לבדוק באתר איזה מנוף ניכנס מי פגע בעץ, רואים את הבניה בתמונה שהראיתי לבית משפט, אין חוות דעת שהעץ חולה." (ר' עמ' 6 ש' 26-30 לפרטוקול).

...

אין להחיל בעניינו אנו את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". השאלות שבמחלוקת: לאחר שבחנתי ושקלתי טענות הצדדים, סבורני כי ניתן לצמצם ולהגדיר את המחלוקות אשר מצריכות דיון כדלהלן: א. האם התובעים עמדו בנטל שמוטל לפתחם להוכיח את האירוע הנטען.

הנזק: הנתבעות לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעים ולא חלקו על היקף הנזק ומשכך דין התביעה להתקבל במלואה.

סוף דבר: לסיכומם של דברים, הנתבעות תשלמנה לתובעים סך של 74,468 ₪.

נוסף בזאת, הנתבעות תשלמנה לתובעים הוצאות משפט בסך של 931 ₪ אגרת בית משפט.

תובעים אלה ביקשו לחייב את המועצה המקומית ערערה (להלן – "המועצה"), להסיר את צנרת הביוב ממגרשם ולהוציאה אל מחוץ למגרש, וכן ביקשו פיצוי בסך 234,130 ₪ עבור נזק שניגרם עקב התקנת צנרת הביוב, בהסתמך על חוות דעת שמאי מטעמם; פיצוי בסך 60,000 ₪ עבור עוגמת נפש והמטרד ממפגע תברואתי; והשבת שכר השמאי מטעמם.

סעיף 2 לחוק הביוב קובע שרשות מקומית רשאית (ולעתים אף חייבת) להתקין מערכת ביוב, כאשר סעיף 3(3) קובע כי לצורך כך רשאית הרשות "להניח צנורות המחברים נכס לביב צבורי ולהעביר את הביוב דרך כל קרקע או מתחתה, לאחר מתן הודעה על כך לבעלי הנכסים". סעיף 6 לחוק הביוב, הנושא את הכותרת "פיצויים בעד ניזקי התקנת ביוב", קובע כי "בבצוע עבודות ביוב לפי חוק זה תמנע הרשות המקומית ככל האפשר מגרימת נזק ותשלם פיצוים בעד כל נזק שגרמה בבצוע עבודות אלה." הינה כי כן, רשות מקומית רשאית (ולעתים אף חייבת) להתקין מערכת ביוב, כאשר לצורך כך היא יכולה להניח צנורות המחברים נכס לביוב צבורי, תוך העברת הביוב דרך כל קרקע או מתחתה, ללא צורך בהסכמת הבעלים, ובילבד שנתנה הודעה על כך לבעלי הנכס.

למסקנה זו מגיעים גם נוכח הגיונם של דברים, שכן כאשר רשות פועלת כדין בהניחה צנרת ביוב במיגרש פרטי, תוך המנעות עד כמה שניתן מגרימת נזק, אין הצדקה לחייבה בגין נזק שהוא כרוך מעצם טבעו בפעולה מסוג זה, לרבות ירידת ערך, וזאת כאשר על פעולת הרשות המקומית כדין חולשים דיני התיכנון והבניה, אשר מאפשרים פיצוי עבור פגיעה כתוצאה מפעולה לפי תוכנית בניה, לרבות בגין ירידת ערך (ראו סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה).

כאמור, העבודות להנחת צנרת הביוב נעשו על ידי המועצה לפי חוק הביוב, עוד טרם ניכנס תאגיד המים לתמונה מכוח חוק תאגידי המים; את ההתנהלות ביחס לעצם הנחת קו הביוב יש לבחון בהתאם להתנהלות הרשות באספקלריה של חוק הביוב; ואחריות תאגיד המים יכולה היתה להיות בנוגע לנזקים ישירים שנגרמו ונגרמים לתובעים עקב צנרת הביוב, אלא שאלה כלל לא הוכחו, כמפורט לעיל.

...

נוכח האמור גם דרישתם של התובעים לדמי שימוש ראויים נדחית.

סוף דבר נוכח האמור אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייב את התובעים 1-2, ביחד ולחוד עם התובעים 3-5, לשלם הן למועצה והן לתאגיד המים, כל אחד בנפרד, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (ובסך הכל 10,000 ₪) , וזאת בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

הוא הדין באשר לכלל הנוסף שתחולתו התבקשה כאמור אודות חובת הראיה בנזק שניגרם בשל "דבר מסוכן", מקום בו מדרכה כשלעצמה אינה יכולה לענות על הגדרת מונח זה. נטל הוכחת נסיבות אופן היתרחשות הפגיעה, רובץ כאמור על התובעת כאשר למעשה עיון בטענות הנתבעת לרבות אלה שחודדו בסיכומיה (ובפרט בסעיפים 1-7), מעלה כי היא אינה חולקת על עצם זאת שהתובעת אכן נפגעה במועד האמור כתוצאה מנפילה במהלך הליכתה ברחוב.

שאלת האחריות: כבר הוטעם לא אחת בפסיקה כי אחריות של רשות מקומית לשלומו וביטחונו של הציבור בשטחה, נובעת מחובותיה המעוגנות בפקודת העיריות (נוסח חדש) ומדיני הרשלנות הכלליים, המטילים על העיריה לצפות כי עוברים ושבים עלולים להפגע ממפגעים הנמצאים בשטחים המיועדים למעבר צבורי (ע"א 2004/92 עריית קרית אונו נ' מנחם שחם [פורסם במאגרים] (30/3/1995)).

אשם תורם: לעניין קביעת אשם תורם לניזוק, קיומו של אשם סוג זה, יש תחילה לבדוק אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פד"י נח(1) 201).

...

באשר לתקופת העתיד, לא שוכנעתי לאור אופי הנכות שיש מקום להיעתר לפסוק לתובעת סכום כלשהו, ובפרט בשעה שלא עולה מחומר הראיות (ובכלל זה מחוות דעתה) כי האחרונה תיזקק בעתיד לטיפול המשך כלשהו.

סוף – דבר: לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 63,750 ₪ (סכום הפיצוי הכולל בהפחתת האשם התורם).

כן, תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט שהוציאה.

השאלות העומדות להכרעה לפניי שלוש שאלות להכרעה: באלו נסיבות נפגע התובע במועד הנטען? האם הנסיבות, כפי שהוכחו, מקימות חבות נזיקית מצד המועצה המקומית? שאלת הנזק וסכום הפיצויים (ככל שתוכר אחריות נזיקית מצד הנתבעת).

ומהו אותו "סיכון בלתי סביר"? נקבע בעיניין וקנין הנ"ל כי: "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו..". מכאן כי האחריות המוטלת על רשות מקומית אינה אחריות מוחלטת (אבסולוטית) למניעת כל נזק שניתן לצפייה מראש על ידה, ולא ניתן להטיל עליה אחריות נזיקית בגין כל נזק שניגרם עקב מפגע קל ערך, בליטה/שקע או סדק קטן במרחב הצבורי בתחומה שנועד לשימוש כלל הציבור.

נוסף על כך לא הוכח בפניי כי הרשות המקומית הייתה מודעת לקיומו של "המפגע" או לכל הפחות הייתה אמורה לדעת עליו; האם מדובר במפגע המצוי במדרכה הצמודה לכביש מרכזי או לכביש צדדי; האם מדובר במפגע קבוע או אקראי, מי הגורם האחראי להמצאותו של המפגע על המדרכה (ככל שידוע), כמה זמן היה המפגע במקום; האם תושבים או עוברי אורח התלוננו לגביו, וכו').

...

סיכום לסיכום האמור לעיל, מצאתי כי התובע לא הוכיח את תביעתו משלא הוכחו נסיבות אירוע הנפילה ומשלא הוכחה רשלנות מצידה של הנתבעת (אף לפי גרסתו של התובע).

בהתאם, התביעה נדחית.

בהתחשב בגילו ומצבו הרפואי של התובע, לפני נפילתו וכתוצאה ממנה, אני נמנעת מחיובו בהוצאות משפט.