במסמך צוין, כי התובעת נפגעה "בגלל נפילה בבור מדרכה". גם בתעודת חדר המיון נכתב: "בת 39, טרם קבלתה מעדה ברחוב ונחבלה בבירכיים וכפות ידיים" (נספח ג' לתצהיר).
השאלה המרכזית היא איפוא, אם מדובר במפגע רשלני המקים אחריות לעירייה.
ראוי לציין, כי התובעת העידה שלאחר הנפילה ניגשה אליה אישה, הגישה לה עזרה וציינה באוזניה כי גם היא נפלה בשל אותו מפגע, שברה את הרגל ודיווחה על כך לעירייה.
...
אלא מאי? התובעת מאשרת כי קיבלה שכר מלא על חשבון ימי המחלה שהיו צבורים לזכותה (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 25-17), ובתשובה לשאלה ישירה של בית המשפט העידה בהגינותה: "אני מאשרת לשאלת ביהמ"ש כי בגלל שלא ניתן לצבור יותר מ 90 ימים, איני יכולה להצביע על חסרון כיס בתקופת אי הכושר" (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 3-2).
לאור כל אלה, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין תקופה זו.
גם עתירתה של התובעת לתשלום פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר עקב ירידה בתפוקה – דינה להידחות.
אני מקבל את טענתה של התובעת, כי עבודתה מצריכה שימוש ביד וכי הפגיעה מהווה הפרעה מסוימת.
שונה המסקנה לגבי הפסדי שכר בעתיד: כאמור לעיל, אני מקבל את טענתה של התובעת, כי אופי עבודתה מצריך שימוש ביד, וכי נכותה גורמת לה הפרעה מסוימת (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 13-12).
תוצאה
סוף דבר: הפיצוי המתקבל בגין ראשי הנזק כולם הוא סך של 139,000 ₪, ולאחר הפחתת 25% אשם תורם מתקבל פיצוי בסך של 104,250 ₪.
