הוא סיפר כי ראה שרכבה רטוב, הגם שלא היה מדובר ביום גשם, ואף הוסיף וסיפר כי בשלב זה גם הבחין בממטרות הפועלות.
קולטנים אלה, כך לגירסת הערייה, מספיקים כדי להבטיח נקוז יעיל של מים בקנה המידה המדובר, ואין כל הסבר להיקוות המים על הכביש, כנטען על ידי הנתבע 2.
לצורך הכרעה במחלוקת, יש לקבוע בנפרד האם היו מים במקום, וככל שהיו – האם היקוותם שם היא באחריות הערייה; וכן יש לקבוע, האם מים אלה גרמו להתרחשות התאונה שהסבה נזק לרמזור.
...
סבורני, שלא ניתן לקבל את עדותו של הנתבע 2, כי נהג במהירות של כ-40-45 קמ"ש, לאור האמור לעיל, במיוחד אם נזכור, כי מדובר בשעת לילה מאוחרת, ובכביש ישר, רחב ידיים וריק למדי, כשהנתבע 2 מגיע אל מול אור ירוק, אותו עליו לחצות.
אני סבור, לאור כל האמור לעיל, כי יש לקבוע כי אלמלי המים – לא היתה נגרמת התאונה; אולם גם אלמלי מהירות הנסיעה – לא היה במים כדי לגרום לה. לטעמי, נכון יהיה לחלק את האחריות בין שני גורמים משותפים אלה בשיעור 2:1 לחובת מהירות הנסיעה, ולפיכך לקבוע, כי לנזקי התובעת אחראים הנתבעים והצד השלישי בשיעור 2:1 לחובת הנתבעים, באופן שהנתבעים ישאו ב-2/3 מהנזק, והצד השלישי ב-1/3.
בנוסף, אני מחייב את הצד השלישי לשלם לנתבעים מחצית מהאגרה ששולמה על ידם, בסך של 377.50 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסך 1,218 ₪.
