אחריות העובד כלפי המעסיק על חובות של לקוחות החברה

עובדי אליעם משמשים למעשה כאנשי שיווק של הלקוח שתפקידם לקבוע לאנשי המכירות של הלקוח פגישות עסקיות מול חברות העשוית להיות מעוניינות בשרותי הלקוח (להלן: חברות המטרה); ההיתקשרות עם הלקוח נעשית לרוב בדרך של קביעת יעד חודשי של פגישות שאליעם אחראית לקבוע עבור אנשי המכירות של הלקוח תמורת סכום חודשי קבוע; על מנת שחברות המטרה יראו בעובדי אליעם חלק אינטגרלי מול מנגנון השיווק של הלקוח, ניתנת לכל עובד אליעם כתובת מייל מקצועית אצל כל לקוח שנתון לאחריותו ובאמצעותה פונה העובד לחברות המטרה בשם הלקוח (לרוב העובד שומר על שמו הפרטי אך מאמץ שם צרפתי קלסי לצורך העניין).

טענות הצדדים לטענת התובעת, הנתבעים פעלו בחוסר תום לב והפרת חובת האמון המוטלת עליהם תוך הפרת התחייבותיהם החוזיות, הוראות חוק השליחות והוראות חוק עוולות מסחריות, עת גזלו מהתובעת לקוחות במודע ובמכוון תוך הקמת חברה אחרת והעברת הלקוחות לפעילות מול חברה זו. התובעת טענה, כי הנתבעים חברו יחד לפגוע בה תוך גזלת סודותיה המסחריים והפרת חובותיהם כלפי התובעת.

יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן'" (ע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט - רדגארד בע"מ (1999); להלן: פרשת צ'ק פוינט; הדגשה שלי - י.א.ש.; ראו גם ע"ע 2912-11-10 מנחם מן - ספיר ספרינט בע"מ (14.11.2011)).

חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות היתנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום-לב. דוגמה להפרת חובת האמון היא היתקשרות עובד בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק את תהליך הייצור של מעסיקו (ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ' סרנגה ואח').

ובפרשת הארה שבה נדונה פעילותם של המשיבים להקמת חברה מתחרה בעת שיעבדו אצל המערערת, תוך היתקשרות עם לקוחותיה, והגם שלא נמצא קשר סיבתי ישיר בין פעולות העובדים לכך שהלקוחות לא המשיכו להיתקשר עם החברה, נקבע כי פעילותם זו מהוה הפרה של חובות תום הלב והנאמנות שחבו המשיבים כלפי המערערת.

...

משכך, הנני קובעת כי מר שמלה אינו חייב בהשבת הרכב לידי התובעת והוא יועבר לבעלותו, ומנגד, ההלוואה שנתן מר שמלה לתובעת לצורך רכישת הרכב, תקוזז כנגד הרכב.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

הנתבעים ישלמו לתובעת כמפורט בסעיפים 82-84 לעיל.

בדיעבד נודע לחברה כי המשיב עשה שימוש חמור לרעה בגישה לפלטפורמה שניתנה לו באמון מלא על ידי החברה, במטרה ובאופן אשר יש בהם כדי לפגוע בחברה באופן ממשי, מידי ובלתי הפיך, תוך מעילה חמורה באמון ובנגוד להתחייבויותיו המפורשות והמשתמעות כלפי החברה ורמיסת חובת תום הלב בהן חב עובד כלפי מעסיקו.

על דרך ההוכחה בדבר קיומו של סוד מסחרי נקבע כדלקמן: "'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד', כפי שאירע במקרה דנן אלא יש להצביע לדוגמא, על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק הקודם להוכיח גם את הקפו ואת הזמן שעליו להוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן". (עניין צ'ק פוינט).

עוד מתארת המבקשת כפי שתואר לעיל, כי המשיב קיבלת מתוקף תפקידו גישה לכלל מאגרי המידע של החברה הכוללים מידע רגיש, לקוחות ופילוחים, שהגישה אליהם ניתנה למספר מצומצם של עובדים ועל בסיס צורך בלבד לרבות שאילתות שפותחו על ידי הצוות הבכיר, ושמידע זה הפיק תובנות עסקיות ייחודיות באמצעותן החברה פתחה פיתרונות, מוצרים, שיטות עבודה ומחקר ומודלים בעלי יתרון תחרותי רב בשוק; כי המשיב היה אחראי על פיתוח פראקטיקה של היתמודדות עם שחקנים מסיכון גבוה; כי המשיב ביצע מחקר לאורך זמן הכולל תישאול מעמיק של מערכות המידע, הפיננסים וכן המערכות המקצועיות על מנת להפיק מודלים של תימחור; כמו כן, שהמשיב היה מעורב בחלק מפרויקט למציאת אופן הגידור המיטבי לפעילות ההשקעות של החברה.

בעיניין הארה, נדונה פעילותם של המשיבים להקמת חברה מתחרה בעת שיעבדו אצל המערערת, תוך היתקשרות עם לקוחותיה, הגם שלא נמצא קשר סיבתי ישיר בין פעולות העובדים לכך שהלקוחות לא המשיכו להיתקשר עם החברה, נקבע כי פעילותם מהוה הפרה של חובות תום הלב והנאמנות שחבו המשיבים כלפי המערערת.

...

משלא הוכח בפנינו קיומו של סוד מסחרי או קונפידנציאלי בשלב זה, הבקשה למתן צו האוסר על המשיב לעשות כל שימוש בסודות מסחריים, מידע מסחרי וקניין רוחני של המבקשת, נדחית.

בנוסף, משלא הוכח כי בידי המשיב חומרים המצויים ברשותו השייכים למבקשת (ר' עדות המשיב, עמ' 7, ש' 14-12), הבקשה למתן צו המניעה המורה למשיב להשיב את מלוא החומרים של המבקשת המצויים ברשותו, נדחית גם היא.

סוף דבר הבקשה למתן סעדים ארעיים וזמניים נדחית.

(2) הכללים להרמת מסך ההיתאגדות בבתי הדין לעבודה, הותאמו למאפיינים המיוחדים של יחסי עבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק וממעמדם המיוחד של העובדים כנושים מסוג מיוחד; (3) פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך; בע"ע (ארצי) 30878-11-16 אלכסנדר נורדשטיין נ' ויקטוריה קורבן (ניתן ביום 06.09.18) (להלן – עניין נורדשטיין), אישר בית הדין הארצי את פסק דינו של בית הדין קמא (כב' השופט דורי ספיבק), אשר קבע, כי הנתבע היה הרוח החיה ומקים חברות סדרתי וזאת על מנת להתנקות מחובותיה של החברה הקודמת לרבות חובותיה כלפי עובדיה.

סיכומו של דבר - אנו קובעים כי לנתבעת 1 קמה אחריות כלפי התובעות כמעסיקה במשותף ביחד עם הנתבעת 2.

התובעת צירפה לתצהירה דו"ח רישום שעות שערכה (נספח ג') וטענה, כי התמורה היחידה שקבלה היתה התשרים שלקוחות המקום השאירו לה. ביחס לסיום יחסי העבודה, הצהירה התובעת 1, כי פוטרה מעבודתה בבית הקפה ללא כל מתן הודעה מוקדמת ומבלי שנערך לה שימוע כחוק, וכי כל שנאמר לה היה, כי הסניף ניסגר לצורך ביצוע שיפוצים (סעיף 21 לתצהירה) וכי עם שיומם, בתום כ- 10 ימים, היא תשוב לעבודתה.

...

לגופו של עניין – לאחר שבחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי ביחס לנתבעת 1, יש לראות בה כמעסיקה במשותף של התובעות, ואילו ביחס למר גרע, יש להורות על הרמת מסך בינו לבין מעסיקתן - הנתבעת 2.

כאמור לעיל, אין בידינו לקבל את טענת התובעות, לפיהן יש לחייב באופן אוטומטי את הנתבעות 1 ואת מר גרע בסכומים שנפסקו לטובת התובעות בפסק הדין שניתן בהיעדר הגנה מטעם הנתבעת 2.

לאחר ששקלתי את רכיבי התביעה השונים, ומשלא נמסרה כל גרסה ביחס לרכיבי התביעה השונים (למעט לעניין שאלת היריבות המשפטית), אני פוסק לתובעות את הסכומים הבאים: התובעת 1 בגין שכר עבודה – 16,400 ₪; בגין שעות כוננות – 3,174 ₪; בגין אי מתן הודעה לעובד – 15,000 ₪; בגין אי הנפקת תלושי שכר – 7,200 ₪; בגין אי עריכת שימוע – 8,200 ₪; בגין חלף הודעה מוקדמת – 1,025 ₪; בגין הפרשות מעסיק לפנסיה – 1,023 ₪; בגין פדיון ימי חופשה – 1,025 ₪; בגין עבודה בשבת – 5,248 ₪; בנוגע להפסדים שלכאורה נגרמו לתובעת בגין אי קבלת התלושים, בהיעדר כל ראיה לנזק שנגרם, ולאור העובדה שפסקתי פיצוי בגין אי מתן התלושים, החלטתי לדחות את הפיצוי הנוסף שנדרש בגין רכיב זה. התובעת 2 בגין שכר עבודה – 24,600 ₪; בגין שעות כוננות – 3,174 ₪; בגין אי מתן הודעה לעובד – 15,000 ₪; בגין אי הנפקת תלושי שכר – 7,200 ₪; בגין אי עריכת שימוע – 8,200 ₪; בגין חלף הודעה מוקדמת – 1,025 ₪; בגין הפרשות מעסיק לפנסיה – 1,023 ₪; בגין פדיון ימי חופשה – 1,025 ₪; בגין עבודה בשבת – 5,166 ₪; בנוגע להפסדים שלכאורה נגרמו לתובעת בגין אי קבלת התלושים, בהיעדר כל ראיה לנזק שנגרם, ולאור העובדה שפסקתי פיצוי בגין אי מתן התלושים, החלטתי לדחות את הפיצוי הנוסף שנדרש בגין רכיב זה. אחרית דבר אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהתובעות את סכומי הכסף המפורטים בסעיף 39 לעיל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהתובעות הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד – 4,000 ₪ ( סה"כ לכל אחת מהתובעות – 5,000 ₪).

בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסיקתו חזקה שלפיה המעסיק הוא המשתמש, אלא אם יוכח כי קיימת היתקשרות אותנטית בינו לצד השלישי ובין הצד השלישי לעובד, כי מטרת ההיתקשרות אינה מנוגדת לחובת תום הלב או לתקנת הציבור ואינה נגועה בפגם אחר המאיין אותה, ואין היא נועדה לעקוף או להיתחמק מחובותיו על פי הדין (דב"ע נב/3-142 אלהרינת – כפר רות, כד(1) 535 (1992), להלן – הילכת כפר רות).

אין מחלוקת כי חברת השביל הירוק זכתה במיכרז שפירסמה החברה העירונית לבצוע עבודות ניקיון בחוף הים בהרצליה, ומיד העבירה את כל חובותיה על פי המיכרז לנתבעת 2, שהוקמה בסמוך לזכייתה במיכרז והעסיקה את התובעת.

אשר להבחנה בין חברות המספקות כוח אדם ובין חברות שירותים, כתבה פרופ' שרון רבין-מרגליות במאמרה "חברות השרותים, מזמיני השרותים ובעיקר מה שביניהם: על מעמדם ואכיפת זכויותיהם של עובדי חברות השרותים" כך: "חברות שירותים הן חברות המספקות שירות ללקוחותיהם, והעבודה מתבצעת בחצרי הלקוח. כאלה הן חברות הניקיון והשמירה וחברות ההסעות והמחשוב. הן מוכרות לנו גם בשם ״קבלני שירותים". שלא כמו חברת כוח אדם, חברת השירותים מספקת ללקוחותיה שירות מוגדר ומוגמר שהלקוח בחר למקר החוצה (outsourcing) כגון שירותי ניקיון או אבטחה.

ואולם, התחייבות בכתב מטעם קבלני המשנה אינה מספיקה, ועל החברה העירונית מוטלת החובה לערוך ביקורת ופקוח ייזום בשטח על מנת לוודא כי הקבלן אכן עומד בחובותיו כלפי העובדים לפי החוק.

סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע כי על המעסיק מוטלת חובת ההוכחה להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, ככל שלא הציג רשומי נוכחות כהגדרתם בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, קרי באמצעים מכאניים, דיגיטאליים או אלקטרוניים, או שנחתמו מדי יום בחתימת העובד ואושרו בחתימת אחראי שמינה המעסיק לכך.

...

התובעת לא פירטה את ימי החגים שבגינם היא זכאית לתשלום, ואשר לטענתה לא עבדה בהם, ועל כן דין רכיב תביעה זה להידחות.

לסיכום אנו מחייבים את הנתבעות 2,3 ו-4, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: סך של 70,257.2 ₪ בגין שעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התביעה כנגד נתבעת 1 נדחית על כל רכיביה.

(א) לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם היתקיים אחד מאלה: (1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים; (2) השמוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור.

סעיף 5.2 להסכם ההעסקה של התובע (נספח 4 לכתב התביעה שכנגד), קובע כדלקמן: "העובד מתחייב כי מיום סיום עבודתו ועד למשך 12 חודשים לא יעסוק בין במישרין ובין בעקיפין בין באמצעות תאגיד ובין באמצעות צד ג' בין במסחרית ובין שלא מסחרית בממכר תעבורת תיקשורת (כרטיסי חיוג, שיחה ישירה, אינטרנט וכיוצא בזה)". סעיף 5.1 להסכם ההעסקה קובע: "העובד מתחייב לשמור בסודיות מלאה ומוחלטת כל מידע שהגיע או יגיע לידיו עקב עבודתו בחברה, בתקופת עבודתו בחברה ו/או אצל לקוח של החברה, בין בכתב ובין בע"פ. העובד מתחייב שלא למסור כל מידע כאמור לאדם אחד או לצד ג' כלשהוא, ולא לעשות בו כל שימוש עצמי, אלא בהרשאת החברה בכתב ומראש. למען הסר ספק, יובהר כי התחייבות זו אינה מיגבלת בזמן ותחול גם לאחר סיום העסקתו של העובד מכל סיבה שהיא." עוד קובע חוזה העבודה כי על התובע "למלא את התפקיד במסירות ובנאמנות, להשתמש בכל כישוריו, ידיעותיו ונסיונו לתועלת החברה ולקידומה..." החוזה אף קובע כי התובע מתחייב "לא לעשות מעשה ו/או מחדל בזדון ו/או ברשלנות, העלול לגרום נזק ו/או הפסד ו/או מניעת רווח לחברה". מבלי לכחד מהתחייבויות העולות מחוזה ההעסקה, חובות האמון של התובע כלפי הנתבעת חלה אף בהעדר קיומו של הסכם עבודה, וזאת לאור יחסי האמון הקיימים בין עובד למעסיק.

אכן, לטעמנו חובתו של עובד המסיים את עבודתו לשתף פעולה עם מעסיקו להעברת תפקידו לבא אחריו, ובכלל זה למסור למעסיקו את כלל המידע הנידרש לשם כך. חובה זו נובעת מחובות ההגינות, הנאמנות ותום הלב החלות הן על העובד והן על המעביד אף בסיום יחסי העבודה.

...

לאור כלל האמור נדחית בקשת הנתבעת למתן צו מניעה קבוע כמבוקש על ידה.

סיכומו של דבר הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, פיצוי בגין פגיעה בפרטיות בסך 40,000 ₪.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.