אחריות הסוכנות היהודית לקרנות נגד גזזת

לאחר שעיינה בתיק התביעה, על כל מסמכיו, החליטה לפנות להתייעצות עם פרופ' סיגל סדצקי (חוקרת לאומית אחראית המכון הלאומי לחקר השלכות הטיפול בגזזת ע"ש פרופ' ברוך מודן וחברת וועדת מומחים; "פרופ' סדצקי").

בהמשך ייחודו דברים להבהרה זו. דיון: לטענת המערער, שגתה הועדה עת החליטה לדחות את תביעתו וזאת מהטעמים הבאים: הועדה ביקשה מפרופ' סדצקי לחוות דעתה: "לגבי התכנות הקשר הסיבתי בין המחלות מהן סבלה המנוחה לבין הטיפול בהקרנות ומחלת הגזזת. האם קיימת הוכחה לכך שגידולים חוזרים של מנינגיומה והימצאותם של גידולים אחרים נוספים הנם הוכחה חד משמעית לקבלת טפול בהקרנות כנגד מחלת הגזזת" (סעיף (2)ד. להחלטת וועדת המומחים מיום 02.08.12).

אין בעצם העובדה שהמנוחה לקתה במחלות המנויות בתוספת לחוק הגזזת כדי להוות ראיה לטיפולי הקרנה ועדיין יש להוכיח קבלת טיפולים מסוג זה. הכרעה: א. חוק הגזזת מגדיר טפול בקרינה: ""טפול בהקרנה" - הקרנות שניתנו לאדם, בתקופה שמיום כ"ח בטבת התש"ו (1 בינואר 1946) עד יום י"ב בטבת התשכ"א (31 בדצמבר 1960) לצורך טפול במחלת הגזזת או לשם מניעתה, על ידי המדינה, הסוכנות היהודית, קופת חולים כהגדרתה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, או הסתדרות מדיצינית הדסה, או מטעמם, בין אם ניתנו בישראל ובין אם ניתנו מחוץ לישראל כחלק מההכנות לעליה לישראל".

...

ראו בהקשר זה עמדתי בעניין דיאב: "דווקא הרכבה הייחודי של וועדת המומחים: שופט ושני מומחים רפואיים, והעובדה שכל התובעים, מכל פינות הארץ, מופיעים בפניה דווקא; כאשר הוועדה מקיימת הליך מעין שיפוטי ייחודי: מחד מאפשרת לצדדים להביא עדים מטעמה, להיות מיוצגים בפניה, ומאידך הם נבדקים על ידי מומחים, או על ידי מי שהמומחים מבקשים מהם חוות דעת רפואית מקצועית, ורק אז מחליטה הוועדה ומנמקת את החלטתה – כל זאת על פי קביעה מפורשת בחוק – מלמדת שהמחוקק ייחד לועדת המומחים את סמכות הקביעה העובדתית – האם תובע עבר טיפול בהקרנה אם לאו". וגם: "משאמר המחוקק את דברו בעת קביעת הרכבה המיוחד של הוועדה (שופט ושני רופאים מומחים) ובעת הענקת סמכויות לוועדה - כיון הוא, לטעמנו, לכך שהחלטותיה הן אשר תשקללנה ותערכנה את הראיות שבפניה זאת גם תוך שימוש במיומנות מתחום הרפואה של חבריה". וכך קבעתי בגז"ז(חיפה) 18524-09-09 ח'ירייה עואד נ' מדינת ישראל (10.01.10): "הודגש כבר בפסקי דין קודמים כי סדר הדברים מבחינת הבאת הראיות הוא כזה שעל מטופל להוכיח שקיבל טיפול בהקרנות ואין לגזור ממצבו הרפואי דהיום – ללא אסמכתא ראייתית מספקת – שבעבר ייתכן וקיבל טיפול בהקרנות" (ההדגשה לא במקור – ר.כ.).

המערער לא הצביע על ראיה רפואית ממנה התעלמה הוועדה ולכן דין טענותיו לעניין זה להידחות.

אני מקבל את טענת המשיבה לעניין חוות דעתה של פרופ' סדצקי.

בית המשפט קבע כי יש לפרש את סעיף 11 לחוק הגזזת כך שהמבקש לתבוע פיצויים בגין ניזקי ההקרנות נגד מחלת הגזזת יוכל לבחור באחת משתיים: תביעת נזיקין, אשר במסגרתה יצטרך להיתמודד עם טענת היתיישנות, להוכיח את דבר קיומה של עוולה מצד המדינה ואת יסודות העוולה, את הקשר הסיבתי בינה לבין מחלתו וכו'; או תביעה לפי חוק הגזזת, שהנטל להוכיחה קל, אך שיעורו של הפצוי הכספי אינו גבוה.

בית המשפט אף נתמך בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4674/01 עמר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (לא פורסם, 7.4.02) (להלן: עניין עמר) אשר אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באותו עניין.

המדינה מציינת כי חוק הגזזת הוא בעל אופי סוצאלי שקומי מובהק, בו נטלה המדינה על עצמה לתמוך בנפגעים על אף שלא המדינה הייתה הגורם האחראי לפגיעה, וחרף קיומן לעיתים של עילות פטור על-פי דין.

מאחר שההנחה היא כי המדינה לא התרשלה במתן ההקרנות, שכן באותה עת בה ניתנו ההקרנות סברה הקהילה הרפואית שזו הדרך לטפל במחלת הגזזת ולא צפתה את הנזקים שגורם הטיפול באמצעי זה (ראו ת"א (ירושלים) 350/92 דהאן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 9.9.96)), לפיכך היה צורך לחוקק חוק אשר יאפשר מתן פיצוי למוקרנים שיש חשש כי נזוקו מהקרנות אלו.

...

סיכום לסיכום, הייתי מציעה לחברי לדחות את ערעור המדינה ברע"א 8345/07 ולקבל את הערעור של המערערים בע"א 9106/07.

בהתייחס לנימוקיה של חברתי השופטת ע' ארבל לעניין העילות המנויות בחוק אציין כי גם אני סבור שעילת התביעה של המערערים אינה באה בגדר "העילות המנויות" בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת).

מכיוון שעניין זה אינו נדרש לשם הכרעה בענייננו לאור המסקנה האמורה בדבר עילת התביעה, אציין בתמצית שדעתי היא כי הפרשנות הראויה לסעיף 11 לחוק הגזזת היא זו אשר מונעת כפל תביעות ויוצרת ברירת תביעה.

היא כפרה בחובתה ליידע את ציבור המטופלים בהקרנות בסיכון הכרוך בעצם מתן הטיפול ובעניין זה הוגשו מטעמה שתי חוות דעת: האחת של פרופ' נעם זהר, מומחה לביואטיקה והשנייה של פרופ' סיגל סדצקי, מנהלת היחידה לאפידמיולוגיה של סרטן וקרינה, חוקרת אחראית לאומית לחקר הגזזת ומנהלת המכון לאפידמיולוגיה קלינית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר.

ועדה זו מסרה את הדו"ח שלה בשנת 1990 ובעקבות כך פורסם באפריל 1992 חוזר מנכ"ל בו נאמר: "מנכ"ל משרד הבריאות בהנחיות לרופאי המשפחה: יש להקפיד על בדיקות תקופתיות לאנשים שקבלו הקרנות נגד הגזזת". לטענת המדינה, נוכח מהות הסיכון בו מצויים מטופלי הגזזת, הסיכוי הנמוך מאוד שהם יחלו במנינגיומה והחשיבות המועטה ביותר בגילוי מוקדם של מנינגיומה, אין לידרוש מן המדינה לעשות מעבר למה שנעשה על ידה.

יתרה מכך, עדותה של התובעת שהטיפולים בוצעו מטעם נציגי הסוכנות היהודית אינה מתיישבת עם העובדות ההיסטוריות כפי שאלה פורטו בחוות דעתה של פרופ' שפרה שוורץ, אשר קבעה כי הטיפולים במחלת הגזזת בפס שבמרוקו ניתנו ע"י ארגון אז"ע אשר נוסד בסנט פטרסבורג בשנת 1912 ושמטרתו "הייתה לשפר את בריאות היהודים בתחום מחלות זיהומיות ובריאות הציבור, וביעור הגזזת ..." ללא שום קשר לעלייתם לארץ.

...

עיקר טענותיה של המדינה בנושא זה מתמקד בכך שמספר ועדות שמונו לצורך בדיקת השלכות הטיפול בהקרנות על המטופלים הגיעו למסקנה, כי אין חשיבות רבה בגילוי מוקדם של המנינגיומה שכן המשך התקדמות המחלה והטיפול בה אינו משתנה בין אם המחלה התגלתה בשלב מתקדם ובין אם לאו.

סוף דבר דין התביעה להידחות בהעדר קשר סיבתי בין הנזק לבין הפרת חובת היידוע.

גם הטענה לפגיעה באוטונומיה דינה להידחות משנקבע כי לא היה איחור בגילוי המנינגיומה.

אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה.

פרופיסור סדצקי אף לא ידעה למסור האם משרד הבריאות ביצע פניה לרופאי מישפחה, והנחה אותם לברר באופן יזום עם מטופליהם, העונים לקריטריונים על פי מועדי ביצוע ההקרנות, האם הם קיבלו הקרנות נגד גזזת [ראה עדותה בעמוד 65].

בית המשפט העליון בחן את פסק הדין מיום 3.3.09 (ע.א. 3646/09, מדינת ישראל נ' חנה פז (6.7.10) וחזר וקבע את אשר נפסק קודם לכן, באשר לכלל המטיל אחריות על המדינה בכך שלא ידעה את המטופלת בדבר הסיכונים הצפויים לה. אציין כי עוד קודם לכן, דן בית המשפט העליון בעירעור המדינה על אי מחיקת התביעה (ע.א. 9106/07 מדינת ישראל נ' חנה פז [6.1.09]) וקבע כי לנפגעי גזזת עומדת תביעה שעניינה באי ידוע המטופלים בדבר הסיכון הכרוך בהקרנות.

הגדרת "טפול בהקרנה", קובעת כדלקמן: "טפול בהקרנה – הקרנות שניתנו לאדם, בתקופה שמיום כ"ח בטבת התש"ו (1 בינואר 1946) עד יום י"ב בטבת התשכ"א (31 בדצמבר 1960), לצורך טפול במחלת הגזזת או לשם מניעתה, על ידי המדינה, הסוכנות היהודית, קופת חולים כהגדרתה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994, או הסתדרות מדיצינית הדסה, או מטעמם, בין אם נתנו בישראל ובין אם ניתנו מחוץ לישראל כחלק מההכנות לעליה לישראל". כפי שקבעתי לעיל, הוקרנה התובעת לקראת עלייתה ארצה, וכחלק מההכנות לכך עדותה בעיניין לא נסתרה על ידי מאן דהוא מטעם המדינה.

...

סבורני כי בכך שוגה התובעת.

בית המשפט התייחס לחוות דעת דומה של ד"ר היילברון במקרה דומה, אשר נדון בת"א (י-ם) שושנה עמר נ' מדינת ישראל (נבו, 16.11.08), בו נאמרו הדברים הבאים: "המסקנה, כי התובעת הייתה סובלת מהנכות הנוירולוגית גם לו היה הגידול מאובחן בשלב מוקדם, מתחייבת גם מכך, שהאמצעים הטיפוליים שהיו מוצעים לתובעת במקרה של אבחון מוקדם, זהים לחלוטין לאמצעים שהוצעו לה בעת האבחון המאוחר, לאמור: ניתוח או טיפול רדיו כירורגי (סעיף 5 לחוות דעתו המשלימה של ד"ר היילברון). אין ולא היו תרופות או טיפול אחר שיש בכוחם למנוע את התפתחות הגידול או את גדילתו". (פסקה 31 עמוד 14 לפסה"ד).

סוף דבר: המדינה תפצה את התובעת בסך 200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אין ספק שטיפול ההקרנות ניתן על ידי הגורמים המוסמכים בסוכנות היהודית ובמדינה מתוך כוונה טובה ולמטרה ראויה, אלא שלימים נמצא כי ניזקו גדול מן התועלת שבו.

האחריות בגין קיומם של התנאים האמורים תקבע על-פי הדינים שמחוץ לאותה עוולה, כלומר על-ידי העוולות האחרות שבפקודה (ראה ע"א 243/83 עריית ירושלים נגד גורדון עריית ירושלים נגד גורדון, פ"ד לט(1) 113).

הנשיא סטיב אדלר בבואה לפרש את חוק הגזזת, אומרת חברתי, סגנית הנשיא ברק, בעמוד השני לחוות דעתה, כי: "אדם שהוכר כמי שקבל הקרנות נגד מחלת גזזת, נמצא בו גידול שנחשד כגורם מהקרינה והוא נותח, יש לראות בו כפגוע על פי החוק אף אם הגידול מתברר כשפיר". השופט צור הצטרף לעמדתה זו. בכל הכבוד, חולק אני על דעתם, ולהלן נימוקי.

...

לגישת חברתי, כמו לגישתי, פירוש לשוני של חוק הגזזת מוביל למסקנה כי חוק זה מעניק הטבה כספית מיוחדת רק לתושב שלקה בגידול ממאיר בבלוטת התריס.

זאת ועוד, מי שנגרמה לו נכות כתוצאה מגידול שפיר בבלוטת התריס אמנם לא יהא זכאי לפיצוי מכוח חוק הגזזת אך אפשר שיעמוד בתנאי הסף לקבלת גמלה בענף הנכות הכללית שבביטוח הלאומי.על רקע האמור לעיל, ברי כי תכליתו של חוק הגזזת הוא לזכות קבוצה מסוימת באוכלוסייה שעברה טיפולים קשים שלא לצורך, בפיצוי מיוחד מעבר לזכויות המוקנות בחקיקת הביטחון הסוציאלי הכללית.

משגידול שפיר בבלוטת התריס אינו נמנה על רשימת המחלות שבתוספת, אין למי שלקה במחלה זו זכאות לפיצוי מכוח החוק.לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי משגידול שפיר בבלוטת התריס אינו מופיע ברשימת המחלות המנויות בתוספת לחוק הגזזת, אין להכיר בזכאותם של מר פלנר וגב' שחם לפיצוי מכוח חוק זה. אשר לשאלות המשפטיות הנוספות שעלו במסגרת הערעורים שלפנינו, הריני מסכים לדעתו של חברי, השופט צור.