אחריות הנהלת בתי המשפט למחדל מזכירות בית המשפט

לטענתו, הנתבעת מסרה לו אישור מסירה מזויף בו צוין מועד הגשת תביעה נושא פרטים שגויים, כגון תאריך הגשה מספר הליך ושמות הצדדים- דבר אשר נודע לו רק לאחר שפנה למזכירות בית המשפט והנהלת בית המשפט.

טענות הצדדים לטענת התובע, אילמלא מחדליה של הנתבעת אשר הגישה את תביעתו בחלוף תקופת ההתיישנות, היה מקבל את יומו בבית המשפט וזוכה בתשלום כספי פנסיית הנכות מחברת "עדי" שהגיעו לו על פי כל דין.

במאמריו של פרופ' אסף יעקב, "רשלנות בין כותלי בית-המשפט:   לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי-דין במסגרת הדיון המשפטי" עיוני משפט כ"ו (תשס"ב) 5) , אליו הפנה התובע, טוען המחבר כי הנטל להראות שתוצאת פסק הדין הייתה שונה אילמלא רשלנותו של עורך הדין הוא נטל כבד, אשר יש בו אף לסכל תביעות מוצדקות.

...

על כן, עולה כי הנזק הנתבע לא הוכח, והבקשה לשינוי סכום התביעה בשלב זה של הסיכומים דינה להידחות אף היא.

יש לציין כי באותו מקרה בית המשפט מצא אף קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזקים ממוניים שנגרמו ללקוחות.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 30,000 שח. אין צו להוצאות.

מה יעשה בית המשפט כשמסתבר שבעל דין רצה להגיש את תביעתו בערכאה הנכונה, אך מזכירות בית המשפט, על אף כל הסבריו, סירבה לקבל את תביעתו והפנתה אותו להגיש את תביעתו בערכאה לא נכונה וכתוצאה מכך נגרמו לו ולצד שכנגד נזקים והוצאות? האם בית המשפט יוכל לחייב את הנהלת בתי המשפט בגין המחדל הנ"ל? רקע לפני התבררה תביעה כספית על סך 23,800 ₪ בגין הפרת הסכם, בו היתקשר התובע בחוזה עם הנתבעת ולפיו יעבוד כאדריכל פרילאנס.

סבורני שבכדי לשמור על אמון הציבור, חשוב ליטול אחריות ולא לגלגל נזק זה לפתחו של התובע, שמשלם מיסים ושילם ממיטב כספו אגרה.

...

לאחר שבחנתי את עמדת המדינה ואת תשובת התובע ועיינתי בפסקי הדין שדנו במקרים דומים (כגון ע"א (ת"א) 18135-02-13 עו"ד יעקב כשדי נ' הנהלת בתי המשפט, (5.11.2013) אני סבור שמדיניות שיפוטית ראויה אינה יכולה לשלוח את הצדדים להגיש תביעה נפרדת, לשלם אגרה בגין כך, לבזבז את זמנם וזמנו של בית המשפט, בכתבי טענות והליכים שיעבירו עומס נוסף על המערכת שבלאו הכי עמוסה כדבעי.

תכונה זו של "לב אמיץ", והבאתה במניין תכונותיו של השופט, מלמדת שעל השופט לשקול בין שיקוליו לא רק מבחינה משפטית "טכנית", אלא גם שיקולים של "לב", ובכללם צדק ומוסר, כך שהתוצאה הסופית תהלום "לב אמיץ". לאור כל האמור לעיל ובהיעדר כל אשמה של מי מהצדדים לפתיחת ההליך בבית הדין לעבודה, סבורני כי בפנינו אחד מאותם מקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם עלי להפעיל את סמכותו הטבועה של בית המשפט לחתור לעשיית צדק במשפט, ומן הראוי וצודק להשית את הוצאות הצדדים בבית הדין לעבודה, על הנהלת בתי המשפט – מדינת ישראל.

משכך ולאור כל האמור לעיל, תשלם הנהלת בית המשפט הוצאות לנתבעת ולתובע בגין ניהול הליך שגוי בבית הדין לעבודה בסך של 1,800 ₪ לכל אחד.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ההליך כאן בסך 1,000 ₪.

לפניי תביעת נזיקין ע"ס 50,000 ₪ בסדר דין מהיר, שעניינה בנזקים כספיים נטענים שונים שנגרמו לתובע עקב היתנהלות נטענת של הנהלת בתי המשפט ושל פרקליטות המדינה (שתי זרועות שונות של מדינת ישראל), בכל הנוגע למעשים ולמחדלים נטענים בנוגע להליכים בתיק פלילי בבית המשפט המחוזי בירושלים.

ביום 3.8.21 נתתי החלטה (מפורטת ומנומקת), שבה דחיתי את בקשת הנתבעת מיום 30.5.21 לסילוק התביעה על הסף "בשל קיומה של חסינות שיפוטית, העידר סמכות עניינית והיעדר עילה". באותה החלטה קבעתי כי הנתבעת מייחסת (באופן מאולץ ובלתי משכנע) לתובע תקיפה (עקיפה) של החלטות שיפוטיות שניתנו באותו תיק פלילי, בשעה שהתובע אינו עושה כן והוא אף חוזר ומבהיר שאינו מתיימר לעשות כן, אלא ממקד טענותיו אך ורק בהתנהלות הרשלנית הנטענת של הנהלת בתי המשפט (מזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים) ובהתנהלות הרשלנית הנטענת של פרקליטות המדינה, שתי זרועות של המדינה שאינן נהנות מחסינות שיפוטית כלשהיא.

בפס"ד כהן מנסח כב' השופט שטיין, כותב חוות הדעת העיקרית בפסה"ד שהייתה דעת הרוב בעיניין זה, את השאלה הרלוואנטית שלפתחו כך: "האם, מכוח מה, ובאלו תנאים ניתן להטיל אחריות כספית על בעל דין בגין שימוש לרעה בהליכי משפט אשר גרם נזק כלכלי לבעל הדין שכנגד?". והתשובה שנותן ביהמ"ש לשאלה זו היא הבאה: במסגרת היתדיינות אזרחית דוקטרינת השמוש לרעה בהליכי משפט היא הדוקטרינה העיקרית שלפיה ביהמ"ש מוסמך להטיל סנקציות שונות על בעל דין שעושה שימוש לרעה, בכוונת מכוון, בהליכי בימ"ש, כאשר דוקטרינה זו מעוגנת בהוראות סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים, שמחייבים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בכל פעולה משפטית.

...

למעלה מן הצורך למעשה אציין עוד מספר נקודות הרלוונטית לנושא הרשלנות הנטענת: הנתבעת חוזרת וטוענת, גם בסיכומיה ולמרות החלטתי הנ"ל מיום 3.8.21, כי התובע מתיימר למעשה לתקוף את החלטת השופט בהליך הפלילי, למרות שלא ניתן לעשות זאת בשל החסינות השיפוטית של השופט וגם של המדינה כשולחתו.

ניתן להוסיף בהקשר זה כי היה צריך להיות ברור לתובע, בנסיבות ולאור מהות אותו הליך של הסרת חיסיון וגם של ימי תקופת הקורונה, שהפרקליטות "תתעשת" בסופו של דבר ותשמיע את קולה, וגם מסיבה זו הסתמכותו המופרזת (הוצאת ספר עליו שקד במשך שנים בדיוק בימים שלאחר ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד) היא מופרזת ובלתי סבירה, ובטרמינולוגיה נזיקית ניתן לומר שיש לתובע מעין "אשם עצמי תורם" משמעותי.

סיכום התביעה נדחית.

יחד עם זאת, נקבע, כי לא הוכחה עוולת הרשלנות מאחר שבין הפרקליטות למשיב לא היתקיימו "יחסים מיוחדים" ומשכך, מנוע המערער מלתבוע את הפרקליטות על מחדלה זה. אשר לתביעה נגד הנהלת בתי המשפט – מזכירות בית המשפט, נקבע כי בשל העובדה שמדובר בתיק ישן מאוד, שנוהל ידנית, ברמת חיסיון מיוחדת, לא הוכחה רשלנות כלשהיא בפעולות המזכירות.

"ברי כי גם אם עשויה לעמוד לבעל-דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שפוטי – התרשלות שגרמה לו נזק – הרי שלא בנקל יטיל בית-המשפט אחריות שכזו, ובדרך-כלל תדרש הוכחת היתנהגות שאיננה בתום-לב, היתנהגות שיש עימה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט [...] למותר לציין כי יש צורך בהכרעה ברורה לגבי קיומה של חובת זהירות, היתנהגות בלתי סבירה המפירה את החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק." רשלנות בולטת כמו גם היתנהלות חסרת תום-לב לא הוכחו בעניינינו.

...

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ונספחיה, החלטתי לדחות הערעור מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

"המסקנה היא כי דין הבקשה לביטול איסור הפרסום להידחות שכן לא באו טעמים ענייניים ולגופו של ענין על מנת להורות כן, למעט חלוף הזמן.

התוצאה היא שהערעור נדחה.

בעקבות זאת, ביום 15.9.2019 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון) בה נקבע כי: "בעקבות פניית מזכירות בית המשפט תוחלף גרסת פסק הדין המקורית לגירסה זהה אך חסויה, כששמות בעלי הדין ומשפחותיהם יופיעו בראשי תיבות בלבד. ככל שהגירסה המקורית של פסק הדין פורסמה במאגרי מידע או במסגרת אחרת – משקולי פרטיות תוסר לאלתר גרסה זו". ביום 25.9.2019 פנה בא כוחו של המבקש למנהל בתי המשפט בדרישה לפצוי בסך 50,000 ש"ח בגין פגיעה בפרטיותו של המבקש.

בפסק דינו עמד בית משפט השלום על כך שלצורך הקביעה בדבר תחולתו של סעיף 8 לפקודת הנזיקין, יש להפעיל מבחן כפול: ראשית, יש לבחון האם מי שבגין מעשיו או מחדליו מוגשת התביעה הוא גורם שפוטי.

מעבר לכך, המבקש שב על הטענות שטען בערעורו בבית המשפט המחוזי, ובהן טענותיו כי נהלי הנהלת בתי המשפט מלמדים כי חסיית שמות בעלי הדין מצויה תחת אחריותם של הגורמים המינהליים בבתי המשפט; כי פעולת הפירסום לציבור הרחב אינה חלק מהפעילות השיפוטית; כי נפל פגם בבירור העובדתי שערך בית משפט השלום שכן הוא לא נידרש לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנידון; כי חסיית שמות בעלי הדין אינה מקיימת את התכליות שנקבעו בפסיקה לעניין תחולתה של חסינות שיפוטית; ועוד טענות לגופו של עניין.

...

לאחר בירור עובדתי זה, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי טעות מהסוג שאירע בעניינו של המבקש מצויה תחת אחריות של "גורם שיפוטי", כך שחלה עליה חסינות שיפוטית.

כמו כן, גם ביחס לטענת המבקש לפיה יש לראות במשיבה כאחראית משלא אומצו על ידה פתרונות טכנולוגיים אשר ימנעו חשיפת פרטים מזהים של בעלי דין מקום בו אלו אמורים להיות חסויים – מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, וכן נימוקיו.

יתר טענות המבקש הן טענות "ערעוריות", ומשכך ממילא אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות.