באופן תמוה, הנתבעים לא ראו לנכון להבהיר כיצד הדבר מתיישב עם הוראותיו של סעיף 5 לחוק הגנת השכר, האוסר תשלום שכר כולל וקובע כי:
"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה."
במקרה דנן, הואיל ולא צורפו תלושי שכר ולא צורף מיסמך כלשהוא שניתן ללמוד ממנו על תשלום זכות כלשהיא מהזכויות הסוציאליות המגיעות לתובע על פי דין, ברי כי דין טענת הנתבעים להדחות.
המסקנה הנובעת מכך היא, כי "כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שכבר בנקודת זמן זו – הסמוכה לתחילת הדיון - עובר נטל השיכנוע לכתפי המעסיק. נטל זה ימשיך לרבוץ עליו אם תמצאנה בתום הדיון כפות המאזניים מעויינות, ואזי מכוח היפוך נטלי השיכנוע תוטל על המעסיק החבות לתשלום שעות נוספות".
עוד נפסק, כי חרף האמור לעיל, "אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גירסתו". [ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.2016)].
בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השיכנוע.
דמי הבראה, פדיון ימי חופשה ודמי חגים
כאמור לעיל, משלא הוצגה כל ראיה לכך שמלבד שכר עבודה, התובע קיבל תשלום עבור זכויות נילוות כלשהן, ומשדחיתי את טענת הנתבעים, לפיה שכרו כלל את כל הזכויות הנילוות, ומשלא מצאתי כי נפלה טעות בחישובי התובע, אני פוסק לו את הסכומים הבאים:
(1) בגין דמי הבראה – 13,577 ₪;
(2) פדיון ימי חופשה – 17,724 ₪;
(3) דמי חגים – 15,535 ₪.
סעיף 24 לחוק הגנת השכר קובע כי מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר.
...
לאור האמור לעיל, ובשל חומרת העניין, אני מקבל את תביעת התובע ברכיב זה ופוסק לו פיצוי בסך 1,000 ₪ בגין כל חודש בו לא הונפק לו תלוש שכר, ובסה"כ 65,000 ₪.
לאור האמור לעיל, תביעתו של התובע מתקבלת ואני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו את הסכומים הבאים:
בגין פיצויי פיטורים – 46,583 ₪;
הפרשות לפנסיה – 31,884 ₪
אי מתן הודעה מוקדמת – 8,600 ₪;
עבודה בשעות נוספות – 67,621 ₪;
דמי הבראה – 13,576 ₪;
פדיון דמי חופשה – 17,724 ₪;
דמי חגים – 15,535 ₪;
דמי נסיעות – 12,633 ₪;
פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע – 10,000 ₪;
אי מתן הודעה לעובד – 5,000 ₪;
פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר – 65,000 ₪.
בנוסף לאמור לעיל, ולאור התוצאה אליה הגעתי, ומתוך רצון להוקיע את דפוס העסקתו הפסול של התובע, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו הוצאות משפט בסך 3,000 ₪, ובנוסף מחייב אותם לשלם לו השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
