באשר לגובה הנזק נטען, כי שגה בית המשפט כשלא אימץ את חוות הדעת של השמאי מטעמו, לפיה חלה ירידת ערך של 40% בשווי הפרויקט; כי אף לפי חוות הדעת של השמאי מטעם המינהל, 6.5% משקפים רק את עלות שנת העיכוב, וכי ההצעה היתה נמוכה יותר, בהיתחשב בחוסר הודאות מלכתחילה ביחס למשך העיכוב הצפוי; כי אף השמאי מטעם הערייה העריך בחוות דעתו, כי אילו היה היזם מודע לעיכוב בהליכים התכנוניים היתה הצעתו נמוכה ב-10%; וכי מס רכוש הכיר בירידת ערך של 15% בשווי העסקה.
באשר לגובה הנזק, חולק המינהל על אופן חישובו של משך העיכוב: לטענתו, יש לחשב את התקופה מספטמבר 1997, עת ניפתח רשמית התיק בערייה, ולא ממארס אותה שנה.
באשר לחלוקת הפצוי בגין ניזקי העיכוב בין המינהל לעירייה, נוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר אחריותה החלקית של הערייה לעיכוב בקבלת ההיתר: עצם קיומה של חובת הוועצות בהסכם הבין לאומי, גוררת התארכות של תקופת אישור התכניות באופן שאינו ניתן למניעה, כיון שאל הליך האישור הרגיל מתווסף מנגנון ביראוקראטי נוסף.
כך קבע בית המשפט קמא בקצרה בסוף פסק דינו:
"העובדה שרג'ואן בחר להמשיך ולקיים את חוזה הפיתוח מעידה, שראה בקיומו כדאיות כלכלית חרף הנזקים הצפויים אותם הגדיל, להערכתי, בשיעור של 50%, ולפיכך תעמוד אחריותו של המינהל לניזקי התובעת על שיעור של 50% מן הנזק".
בעיניין זה סבורני כי הדין עם היזם.
...
כך קבע בית המשפט קמא בקצרה בסוף פסק דינו:
"העובדה שרג'ואן בחר להמשיך ולקיים את חוזה הפיתוח מעידה, שראה בקיומו כדאיות כלכלית חרף הנזקים הצפויים אותם הגדיל, להערכתי, בשיעור של 50%, ולפיכך תעמוד אחריותו של המינהל לנזקי התובעת על שיעור של 50% מן הנזק".
בעניין זה סבורני כי הדין עם היזם.
לסיכום, דומה כי יזם סביר רשאי היה לקוות שיצליח לאשר את התכנית בפרק זמן סביר עם חלק מן ההקלות, כפי שאכן אירע בפועל.
סוף דבר
אם תתקבל דעתי, אציע לחברי לקבל חלקית את ערעור היזם.
