אחריות המדינה על רשלנות קבלנים מטעמה בפרויקטים ציבוריים

לדידה, אין להעלות על הדעת ש"מזמין"/"יזם" השוכר שירותים של בעלי מיקצוע מומחים ומשלם עבור עבודתם יחויב באחריות לכשל מקצועי שנפל בעבודתם, מה גם שהקבלן, שאת שירותיו שכרה, לא יכול להשמע בטענה כי יש לחייבה באחריות על שהתרשלה בהעסקתו ואישרה את עבודתו.

כלל הוא "כי מעשי הרשות יוצרים חובת זהירות שלה כלפי נפגעים פוטנציאליים. זה המצב כאשר מדובר בפעילות המדינה כבעלת שטח או נכס; זה המצב כאשר מדובר בניהול שטח המצוי ברשות המדינה. זה המצב כאשר מדובר בניהולו של שטח צבורי המצוי בשליטת המדינה ובטיפול בו, או כאשר המדינה מטפלת בעיניינו האישי-פרטי של אדם פלוני. לפעולות אלה יש מקבילה במישור הפרטי, ועל-כן אין דינה של המדינה שונה מדינו של כל אדם אחר. חובת זהירות מוטלת, במקרים אלו, אם היה מדובר בהחלטה המערבת שיקול-דעת ואם לאו" (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מ"ח(3) 45).

התאונה אירעה בשנת 2001 שנים רבות לאחר ההיתקשרות עם הקבלן ("העבודות בפרויקט בו נמצא בית מישפחת נתן בישוב עלי הסתיימו, לכל המאוחר, בשנת 1993" - סעיף 6 לתצהירו של מר אמנון והב מיום 21.1.2014 שהוגש מטעם המדינה) ולא שוכנעתי על בסיס הראיות שהובאו כי הגשת התביעה וההודעה לצד ג' במועד מוקדם יותר היה בה לשנות מהשלכות חלוף הזמן שבין ההיתקשרות לבניית הבית ומועד ארוע התאונה.

הודעה לצד ד' מטעם המדינה עניינה של ההודעה לצד ד' שהופנתה על ידי המדינה כלפי בעלי הבית, הקבלן, האדריכל, המפקח והקונסטרוקטור בטענות שנידונו בהודעה לצד ג' ששלח הקבלן ואינני מוצאת מקום לשוב ולהדרש להן, זאת משהכרעתי בהן, לרבות חלוקת האחריות בין צדדי ג', אשר נעשתה בראי הטענות כולן.

...

5.1 על יסוד הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינה של כב' השופטת ד. גנות קבע בית המשפט העליון מפי כב' השופט צ. זילברטל שהפתח שהותיר הקבלן ברצפת המפלס הרביעי הינו "מפגע בטיחותי מסוכן, היוצר סכנת נפילה מגובה בבית פרטי שמבנהו אמור לאפשר תנועה בחלליו השונים מבלי שהדבר יהא כרוך בסיכון" (סעיף 11 לפסק הדין) ומאחר שהמקום היה "נגיש פיזית", גם אם הגישה אליו הייתה "מאתגרת ורצופת מכשולים", מצא את הקבלן כמי שהתרשל כלפי התובע - "הסיכון הוא כה ברור עד שאין כל צורך במומחיות מיוחדת על מנת לעמוד על קיומו, יש לצפות ממבצע הבניה להימנע מיצירת סיכון, גם אם מקורו בתכנון... קבלן המתבקש על-פי התכניות להותיר בפתח רצפת אחת הקומות בבית מגורים פתח שאינו מגודר או מכוסה כהלכה, אינו יכול לצאת ידי חובתו כלפי הניזוק ממעשה רשלני בכך שפעל על - פי תכנית" (סעיף 12 לפסק הדין) "בהינתן שהגישה למפלס 4 נותרה אפשרית גם לאחר שצומצמה באופן שתואר, היה על הקבלן לצפות את התאונה שגרמה לנזקיו של המערער. לדידי, הממצאים העובדתיים שתוארו מלמדים, כי לא זו בלבד שהקבלן יכול וצריך היה לצפות תאונה אפשרית כגון זו שארעה למערער, אלא שאף התקיימה ציפיות בפועל..." (סעיף 13 לפסק הדין) "בנסיבות העניין דנא שוכנעתי, כי כל אדם המבקר בבית היה למעשה בגדר ניזוק צפוי. מסקנה זו מתבקשת נוכח עצם קיומה של סכנת נפילה דרך פתח ברצפה בתוך בית פרטי, במקום שהיה נגיש. אף אם הנגישות כרוכה הייתה כאמור בצליחת מספר "מכשולים", עלייתו של פלוני למקום והתממשות הסיכון שנוצר הייתה בגדר תרחיש סביר וצפוי" (סעיף 15 לפסק הדין) "למרות שבתור יוצר הסיכון היה עליו לצפות את אפשרות התאונה (וככל הנראה אף צפה אותה בפועל, כאמור) הקבלן לא נקט באמצעים סבירים ומספקים לשם מניעתה, ויש להסיק מכך כי התרשל" (סעיף 17 לפסק הדין) 5.2 בית המשפט העליון דחה את טענת הנתבעות לפיה התנהלותם של בעלי הבית הובילה לניתוק הקשר הסיבתי בין התנהלותו של הקבלן לבין נזקו של התובע משזו לא הוכחה כדבעי וקבע כי "שאלת אחריותם ושיעור "תרומתם" של בעלי הבית להתרחשות התאונה, דינה .

סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הפיצוי שנפסק בסעיפים 69, 71, 74, 76, 78, 80, 83 לעיל, זאת בניכוי אשמו התורם (10% - סעיף 8.5 לעיל) ותגמולי המוסד לביטוח לאומי (221,065 ₪ - סעיף 84 לעיל).

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט (החזר אגרת משפט + שכרם של מומחי התביעה בגין עריכת חוות הדעת + חלקו בשכ"ט המומחים מטעם בית המשפט.

הנני מחייבת את צדדי ג' 1-2 (בעלי הבית), 3 (המדינה) ו-5 (האדריכל) לשפות את הנתבעות בגין כל סכום שישלמו לתובע על פי פסק הדין בהתאם לקביעתי בסעיפים 39-40 לעיל.

הנתבעת 1 הנה עריית תל אביב אשר בשטחה המוניציפאלי נמצא רחוב הנרייטה סולד, ואילו הנתבעת 2 הנו בית חולים איכילוב (בית חולים ממשלתי של מדינת ישראל) אשר בפתח הכניסה אליו, אירעה התאונה ואשר גורם מטעמו היה מי שביצע את תקונו של המפגע הנטען בסמוך לאחר התאונה (להלן: "התאונה", "הערייה", "בית החולים").

בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] מיום 15/7/2013 (להלן: "הילכת פלוני") הוצע מודל עדכני להילכת ועקנין בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות, כאשר עיקרו של מודל זה הוא: "לבחון תחילה את ההיתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות" (הילכת פלוני עמ' 11).

בתצהירו טוען העד: " למיטב ידיעתי לאחר שהתובעת ובעלה דווחו בחדר המיון על נפילתה של התובעת הגיע המידע למפקח הבניה שעבד בזמנו בבית החולים, אשר על דעת עצמו החליט, ככל הנראה מתוך רצון טוב ואחריות כלפי הציבור, לפעול לתיקון המפגע, ככל שהיה". בחקירתו אישר כי שמו של המפקח המוזכר בתצהירו, הינו עד התביעה אשר קומר, מנהל הפרויקטים של אגף הבינוי מטעם בית החולים.

העד אבינור הודה בהגינותו כי ביצוע התיקון במקום על ידי גורם מטעם בית החולים היה בגדר טעות שעה שעסקינן בשטח צבורי שלא באחריות בית החולים.

עם זאת, לא ניתן להיתעלם מן העובדה כי שני הגורמים שהיו מעורבים מטעם בית החולים בפרשה זו, הנם עובדי עריית תל אביב שמקום עבודתם הוא בבית החולים, כאשר אין חולק כי מנהל אגף הבינוי שהורה על ביצוע התיקון היה נוהג לשלוח עובדי קבלן לבצע עבודות תיחזוקה שוטפות בשטח בית החולים וסביבתו, מקום בו מצא לנכון כי יש בכך צורך, כמו במקרה דנן.

...

לטענת התובעת, התאונה ארעה בשל רשלנותן של הנתבעות בגין תחזוקה לא נאותה והיעדר פיקוח על תקינות המדרכה, ומאחר ומדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נפגעה התובעת ונפלה, אזי יש לקבל את התביעה במלואה.

האם התובעת הוכיחה קיומו של מפגע אשר מקים חבות לפתחן של הנתבעות? ואולם במסקנה לעיל אין סגי.

לסיכום ראש נזק זה, סה"כ הפסדי שכר לעבר כולל תוספת פנסיה בשיעור 12.5% נאמד בסך של 30,000 ₪ במעוגל.

לאור כל המקובץ דלעיל, מצאתי לנכון להאמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי בסך 40,000 ₪ המהווה כ- 70% מחישוב אקטוארי מלא המגיע לכ- 61,000 ₪ (עד גיל 67 כולל 12.5% פנסיה לפי נכות 20% ובסיס שכר של 13,200 ₪ לפי דרישת התובעת.

לאחר ניכוי אשם תורם (20%)- 164,000 ₪ סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל הריני מעריכה את נזקיה של התובעת בסכום כולל של 164,000 ₪.

מכאן לחלוקת האחריות, ש"איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע המדויק, אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית־המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 306 (1976)).

במקרה שלפנינו, חלק הארי של האחריות יש להשית על הקבלן, שמודד מטעמו הביא על הרוכשים את הנזק בו עסקינן.

יחד עם זאת ולעוולת הרשלנות, התלבטתי האם לא נכון לקבוע, כחלק מחובת הזהירות האזרחית המוטלת על הרשות, כבעלת הקרקע, במצטבר למעמדה כגוף צבורי, כי על הרשות מוטלת חובה ואחריות בעת מסירת שטח לטובת פרויקט בניה, בפרט פרויקט רחב הקף כבעניינינו, לוודא כי גבולותיו סומנו נכון על ידי הקבלן עמו היתקשרה, זאת בפרט בהנתן ההשלכות הרות הגורל במקרה של פלישה לחלקות סמוכות ולו מחמת טעות, אותן ניתן למנוע בהליך פקוח ובדיקה פשוט אשר עלותו קטנה יחסית.

...

העולה מכל המקובץ, לא נמצא כל טעם להתערב בקביעות בית המשפט קמא בכל הנוגע לחיובם של לבנברג, האיש והחברה.

סוף דבר בערבו של יום אציע לחבריי לחייב, יחד ולחוד, את החברה הקבלנית ואת הועדה המקומית לשלם לרוכשים את סכום הפיצויים שפסק בית המשפט קמא.

לסיכום וכאמור מסכים אני גם למסקנתו של כב' הנשיא בפסק דינו כי אין לראות את הרשות כאחראית לנזק שנגרם לתובעים.

בזמנים הרלבאנטיים לתביעה המקום היה באחריות המדינה והעירייה לא התרשלה.

צד ג' הוא משרד ממשלתי האמון, בין היתר, על פיתוח פרויקטים ושטחים ציבורים ומשמש כמעין יזם.

כל העבודות מבוצעות באמצעות קבלני פיתוח או מנהלות פרויקט כאשר במסגרת החוזים הנכרתים עימם הם אחראים לכל הנעשה במיתחם עד לסיום העבודות ומסירת השטח לרשות המקומית.

לטענת צד ג', עבודות הבניה שהוא יזם בשכונת חומת שמואל הסתיימו במלואן 3 שנים לפני הארוע מושא התביעה ובמהלך התקופה בה ארע הארוע הנטען לא בוצעה עבודה כלשהיא על ידי צד ג' ולא היו במקום קבלנים מטעמו.

...

עובדה זו מחזקת את המסקנה בדבר אחריותה של עיריית ירושלים לשטח נשוא התובענה.

לסיכום, לא עלה בידי עיריית ירושלים לשכנע במאזן הסתברויות כי האחריות במקרה דנן אינה מוטלת עליה והראיות שהוצגו מצביעות ההפך.

הודעת צד ג' נדחית.

לטענתו, אלה אחראיות לניהול ותחזוקת האתר, והן התרשלו לטענתו בשמירה על בטיחותו, דבר שגרם לטענתו לניזקו של התובע.

המדינה אף טוענת, כי ההסכם עם הקבלן לא נעשה מטעמה אלא הורד מהאינטרנט על ידי המועצה המקומית, וכל מעורבותה של המדינה היתה לווי של חשב מלווה שבחן את עמידת המועצה המקומית בדרישות התקציב ולא את הדרישות הבטיחותיות, כאשר המדינה לא תיקצבה את הפרויקט ולא אשררה את ההסכם עם הקבלן, אלא מדובר בתקציב שפוץ שניתן על ידי המועצה המקומית ובפיקוחה ההנדסי, וכאשר האחריות לניהול המקום הנה של המועצה הדתית הדרוזית מכח תקנה 10 לתקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), התשנ"ו-1995, ולא של המדינה.

המועצה המקומית טוענת כי ככל וייקבע כי היה מפגע, יש להטיל את האחריות על המדינה ועל הקבלן המבצע.

מבחינה נורמאטיבית, אמנם קיימת חבות בנזיקין על העידר תקינות דרך ציבורית וכן חבות על מחזיק שאינו שומר על תקינות מקום שבחזקתו כלפי מבקרים במקרקעין (ראה למשל לגבי אחריות רשות ציבורית לתחזוקת דרכים: ע"א 176/59 עירית תל אביב –יפו נ' ראש חודש, פ"ד טז 301 (1962); ע"א 144/60 מדינת ישראל נ' חואטי, פ"ד טז 209 (1962) וראה לגבי אחריות מחזיק את ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982)), אך במה דברים אמורים? בהגנה מפני סכנה בלתי רגילה באותו מקום (ראה למשל: ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993); ע"א 683/77 ברוק נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד לד (1) 157 (1979)).

...

יישום עקרונות אלה על המקרה שבפנינו מחייב את המסקנה, כי אין כל אחריות בנזיקין למפגע הנטען.

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ לכל אחת הנתבעות 2 ו-3, וכן סכום דומה לצד השלישי וסכום דומה לצד הרביעי.