אין די בעצם העובדה שהתובעים הגדירו בסיכומיהם את הירי בחתונות, או את גניבות הנשק מצה"ל, או הברחת נשק למדינה, כ"תופעה", או "מכת מדינה", כדי להטיל אחריות על המדינה.
וראו עניין עיזבון אליקשוילי (אוזכר לעיל),אשר עסק באופן ספציפי בשקול הדעת של המישטרה בהפעלת משאביה:
"על השמוש בסמכויות אלו להעשות על פי שיקול דעתה של המישטרה ושל השוטרים בזמן אמת, ועל פי נסיבותיו הפרטניות של כל ארוע וארוע, ואל לנו להקל בהתערבות בשקול דעת זה מתוך ראייה בדיעבד של תוצאות הפעלתו".
לסיכום וכפי שאף ציינה הנתבעת בסיכומיה, ההלכה הפסוקה הנה כי ככלל לא יתערב ביה"מ בקביעת סדרי עדיפויות וההתערבות תהיה רק במקרים של חוסר סבירות קיצונית,מה שלא היתקיים בעניינינו.
מקרה זה ממחיש מדוע אין לקבל טענה כגון זו שבפני, לצורך הטלת אחריות על המדינה: למרות שלכאורה נוצרו יחסי קרבה מעצם הזדעקות והגשת אנשי השיטור למקום, לא מצא בית המשפט להטיל אחריות.
...
הדברים סוכמו יפה בת"א 97 / 3055 עיזבון המנוחה סואעד חוסון ז"ל ו-11 אח' נ. מדינת ישראל, משרד הביטחון מפי כב' השופט יצחק עמית:
באותו מקרה מתה המנוחה כתוצאה מהתפוצצות רימוני יד צהליים (כאמור, במקרה שבפנינו אפילו לא הוכח שמדובר היה בנשק צהלי, אם כי, אין חולק, שנשק מסוג זה נמצא בשימוש צהל):
"מכאן, כי הזיקה היחידה של המדינה לאירוע היא, שהרימונים שהתפוצצו הם מתוצרת תע"ש ובשימוש צה"ל. הטלת אחריות על המדינה, במצב דברים זה, פירושו הטלת אחריות כמעט מוחלטת על המדינה, כל אימת שאמל"ח צה"לי גורם נזק. תוצאה זו, אני מתקשה לקבל, ואנמק להלן את מסקנתי.... לצורך דיוננו, אני נכון להניח כי הנתבעת יכולה הייתה לצפות כי אמצעי לחימה של צה"ל עלול לגרום לנזק עקב שימוש לא מורשה או בניגוד להוראות ולנוהלים.... הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו. קשה להלום תוצאה זו...".(הדגשה שלי ר.א)
ביה"מ הביא שם את דברי כבוד השופט שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי , בעמ' 78-77 לעניין אי-התאמתו של קריטריון הרשלנות לסיטואציות מעין אלו :
"דוגמה מוחשית מימינו יכולה לעלות בהקשר לשאלה אם יש להציב שוטרים לאורכם של רחובות ובתוככי כל שכונה כדי למנוע מעשי פיגוע של חבלנים, סכינאים, או שמא ההוצאה הכרוכה בכך בלתי סבירה מבחינה ציבורית. בסיטואציות שבהן מדובר, דבר זה אינו אפשרי לא רק משום הקושי הטכני בחישוב, אלא משום שנדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות אלטרנטיבית ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. החלטות מעין אלו אינן מתאימות לבדיקה בקריטריון של רשלנות".
וממשיך כב' השופט עמית שם:
"שיקולי המדיניות הראויים במקרה שלפנינו, אינם שיקולים כלכליים גרדא, אלא שיקולים נרחבים שבבסיסם המשמעת שצה"ל דורש מחייליו והאמון שצה"ל רוחש לחייליו, כמו גם היעדר אפשרות ממשית לפקח על כל נושא נשק בצבא, במיוחד לא בתקופת לחימה. למסקנה דומה, הגיע כבוד השופט מ' בן דוד בת"א (נצ') 911/87 [15] בבית-המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחתה תביעתו של תושב בוקעתה ברמת הגולן, שנפצע בידו מחפץ שהתפוצץ: "אין כל דין או הלכה משפטית המטילים חובה או אחריות על המדינה בכל מקרה בו חפץ צה"לי מסב נזק... עדיין יש צורך להוכיח, בין באופן פוזיטיבי, בין בדרך של אלימנציה ובין אגב הסתייעות בכללי ההיגיון, כי הייתה מצידה של המדינה ואנשיה רשלנות... כל מסקנה אחרת תגרור אחריה הטלת אחריות מוחלטת של המדינה, סמכות השמורה למחוקק". (הדגשות שלי ר.א).
טענות התובעים לגבי קצב וסדר התקדמות החקירה, הינן טענות שאינן רלוונטיות כאמור להליך שבפני ואולם בכל מקרה, לא שוכנעתי כי בשלב סגירת התיק ניתן היה להגיע לממצא בדבר זהות היורה: מחמוד שרקיה אישר בחקירתו במשטרה, כי היריות בחתונת בנו מוראד היו מכיוון מזרח, היינו מכיוון ביתו של אחיו, איברהים ז"ל: "בזמן המסיבה אני שמעתי יריות קרובות מאוד מכיוון הבתים.." אך מיד לאחר מכן, לא ידע להשיב היכן בדיוק היה הירי (עמ' 1 שורות 16-14).
לאור כל האמור,אני מורה על דחיית התביעה.
