אחריות המדינה לפציעת תלמיד עקב רשלנות מורה

נטען, כי הנפילה אירעה בשל רשלנות צוות המורים הפועל מטעמה של מדינת ישראל – משרד החינוך.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת מ' א' הנו קטין יליד 02.11.2009 (להלן - "התובע"), ובהיותו תלמיד כיתה א' בבית הספר "תל ערד" (להלן - "בית הספר") נפל ונחבל ביום 08.03.2016 בשטח בית הספר (להלן - "הארוע התאונתי").

בע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 16.09.2014), עמד בית המשפט העליון על יסודות עוולת הרשלנות בהתאם למודל הניתוח המסורתי: "על פי 'המודל המסורתי' לבחינת עוולת הרשלנות, על מנת לקבוע אם מזיק חב בנזיקין על פי עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת זהירות – האם קיימת למזיק חובת זהירות כלפי הניזוק; השני, קיומה של התרשלות – האם המזיק הפר חובת זהירות זו; השלישי, קיומו של קשר סיבתי – האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 29 (18.11.2003); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); רע"א 5277/08 עיזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקות 15-12 (28.7.2009); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (15.7.2013); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות פרק שישי (2012))." לגישה שונה ביחס לאופן בו יש לבחון את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות ראו: ע"א 4486/11 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים 15.07.2013).

בהקשר זה נפסק, ולא אחת, כי משרד החינוך ומורים המועסקים על-ידו, חבים בחובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר, ומוטלת עליהם חובת פקוח על תלמידי בית הספר, שהיא תלוית נסיבות בהתאם לגיל הילדים ותנאי בית הספר, ועל בית הספר לנקוט בפעולות למניעת סיכונים (ראו בעיניין זה ע"א 715/79 גדעון ****י נ' אורט ישראל - נתניה, פ"ד לה (2) 764 (1981); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 (1993); ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (פורסם במאגרים משפטיים 15.09.2005)).

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

כנגזר מכך, נדחית גם ההודעה לצד ג'.

בנסיבות שבהן התובע הינו קטין והפגיעה היא תוצאה של נפילה בשטח בית הספר, אזי הגם שלא הוכחה כל אחריות לנתבעת או לצד ג', החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

לשיטת התובע, הנתבעת חבה באחריות ישירה ושילוחית בגין מעשיהם של שוטרי מג"ב אשר התרשלו והפרו חובות חקוקות שהיו מוטלות עליהם על-פי חיקוקים שונים, לרבות פקודת המישטרה (נוסח חדש), התשל"א – 1971, סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וכן סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

לעניין זה מוסיפה הנתבעת כי התובע לא מסר הודעה בכתב בהתאם לסעיף 5א(2)(א) לחוק הנזיקים ותקנות הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (הודעה בכתב על נזק), התשס"ג – 2003 ודין התביעה להדחות גם מטעם זה. למען הזהירות טוענת הנתבעת כי יש לייחס אחריות מלאה ו/או תורמת לתובע עצמו או לצד שלישי אחר וכי יש להחיל בנסיבות העניין את הכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה ואת הכלל המונע פיצוי של מי שמסתכן מרצון.

נסיבות הארוע כפי שתוארו על ידי התובע במסגרת כתב התביעה וכן תצהירו של התובע הן כדלקמן: " הנני מצהיר כי חיילי מג"ב בזמנים הרלבאנטיים לתביעה ירו בי וירו לעבר הרכב שלא כדין וגרמו לי נזקים. כמו כן בתאריך 22.4.2013 השעה 14:10 בסמוך לכך, אני עת שנהגתי ברכבי באיזור אבו דיס כאשר אני יושב במושב הנהג הגיע למקום ג'יפ משטרתי ובו חיילי מג"ב, אחד החיילים פתח באש לעבר אני ופצע אותו בפנים. כתוצאה מן הארוע נגרם לי מספר חבלות ופגיעות לפי הפרוט הבא...." (סעיפים 4-6 לכתב התביעה ולתצהיר התובע).

כך כפי שתיאר התובע בהודעתו במישטרה מיום 14.8.13 (סומן ת/3): "אני אספתי את התלמידים מבי"ס ונסעתי כדי להוריד אותם באיזור המגורים שלהם ליד הבסיס באבו דיס... בעלייה לבסיס יש שם בית שעשו ממנו גן ילדים בשער של הבית איפה שנכנסים הרכבים היה שוטר מג"ב שישב ליד הבית של הערבים והוא ישב בצד שמאל לכיוון הנסיעה שלי. לשאלתך אני עליתי בעלייה של הבסיס והשוטר ישב במרחק של כ-500 מטר מהבסיס והמגבניק ראה אותי עם הילדים נוסעים.... היו עוד שלושה שוטרי מג"ב במרחק של 15 מטר מהשוטר שישב. אני הורדתי את הילדים בבית שלהם שהיה מול הבסיס פירססתי וחזרתי בחזרה לכיוון השוטרים. כשהתקרבתי למקום שישב בו השוטר השוטר שלף את הנשק שלו והחל לירות עלי כדורי גומי בצבע שחור...." (ת/3 שו' 4-14) במקום אחר מוסיף התובע, בין היתר, כי הארוע היתרחש בכניסה לביתו של ד"ר סואלחה, כך כעולה מחקירת התובע במישטרה מיום 19.1.15 (סומן ת/4): "...בדרך לכיוון הבית של שני התלמידים ראיתי 4 שוטרים של מג"ב, שעומדים בכניסה לבית של ד"ר סאלח סואלחה שהוא מורה באוניברסיטת אבו דיס. כאשר שוטר אחד עמד בכניסה לבית של הד"ר ועוד שלושה שוטרים היו רחוקים ממנו בחלק העליון של האדמה של הבית כאשר היה קשר עין בין השוטר לבין השלושה האחרים" (ת/4 שו' 7-12).

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת להתיישנות.

איני מקבלת את טענת הנתבעת גם לעניין אי מתן הודעה בהתאם לסעיף 5א(2) לחוק הנזיקים, שכן אין מחלוקת כי נודע לנתבעת על טענות התובע כבר ביום 10.5.13, פחות מ-20 יום מיום האירוע, ולכן הרציונל שבסיס ההוראה כאמור מתקיים ולא עומדת לנתבעת הטענה כי נמנעה ממנה האפשרות לברר במועד קרוב לאירוע את נסיבות האירוע והפגיעה הנטענת.

נוכח קביעותיי כאמור, מתייתר הצורך להידרש ליתר טענות המדינה בדבר הסתכנות מרצון, אשם תורם, והטענה לפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". סוף דבר לאור כל האמור, התביעה נדחית.

בית משפט השלום בכפר סבא ת"א 54544-04-18 פלוני נ' עריית יבנה ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלדד נבו תובע פלוני נתבעות 1. עריית יבנה 2. מדינת ישראל ב"כ התובע: עו"ד יפעת סרי ב"כ נתבעת 1: עו"ד קרן בן יוסף ב"כ נתבעת 2: עו"ד גיא שניאור פסק דין

לטענת התובע, שתי התאונות נגרמו עקב רשלנות מצד הנתבעות אשר לא דאגו לניקיון חצר בית הספר [התאונה הראשונה] ולא דאגו לפיקוח והשגחה על התלמידים בשתי התאונות.

צוות המורים הוא באחריות נתבעת 2 ועל כן אין לראות אותה כאחראית להתרחשות התאונות.

לפני רגע אמרת שעד שזה פגע לך ברגל, אפילו לא שמת לב והם באו ואמרו לך, איך זה מסתדר עם זה שראית אותם בועטים בבקבוק ושהחתיכה עוברת לידך אני ראיתי את החתיכה אחרי שפגעה בי והם אמרו לי שבעטו בבקבוק וכשיצאתי ראיתי את הבקבוק השבור בדיוק איפה שהם עמדו" [עמ' 5 שורות 1-13 לפרוטוקול] כתמיכה בגירסת התובע ניתן לראות בעמ' 13 למוצגי התובע – הפניה של אחות בית הספר, בה צוין כי "התלמיד נחתך מזכוכית". כמו כן, בתעוד הרפואי מבית החולים קפלן [עמ' 43 למוצגי התובע] נרשם כי "לדבריו היום ניחבל רגל ימין ע"י זכוכית". מנהלת החטיבה העידה כי אינה מכירה את התאונה הראשונה, אך אינה יכולה להכחיש את התרחשותה: "ש. התאונה הראשונה שאת לא זוכרת אותה, הוא כן טופל, היה לו חתך עמוק

העדר מורים מפקחים כאמור לעיל מהוה חריגה מסטאנדארט היתנהגות סביר של בית הספר שגרם לתאונה ועל כן מסקנתי היא כי התאונה השנייה ארעה עקב רשלנות מצד נתבעת 2.

...

את הנזק הלא ממוני בגין התאונה הראשונה אני קובע בסך 18,000 ₪.

כשהלכתי לרופא הוא שלח אותי לצילום ושם ראו את הבעיה ואז הוא אמר לי ללכת להיבדק אצל מומחה ואז ידעתי שיש לי בעיה, לפני כן לא ידעתי" [עמ' 10 שורות 6-18 לפרוטוקול] בהתבסס על עדותו של התובע ועל חוות דעתו של המומחה הרפואי, ד"ר כרמל, אני קובע כי אין לנכות שנקבעה משמעות תפקודית ממשית אלא בשוליים ועל כן אין מקום לערוך חישוב הפסדי השתכרות על בסי הנכות אלא באופן גלובאלי.

על נתבעת 2 לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מתאונה זו. התוצאה התוצאה היא כי התביעה מתקבלת.

הנתבעת 3, מדינת ישראל- משרד החינוך (להלן: "המדינה"), היא האחראית על מערכת החינוך, לרבות בית הספר, מעסיקת צוות המורים והנהלת בית הספר, והאחראית על תכנית הלימוד ובטיחותם ושלומם של התלמידים הלומדים בבית הספר, לרבות התובע.

העברת נטל הראייה לפי הכלל "הדבר מדבר בעדו" בכתב התביעה טען התובע, כטענה חלופית לטענה העובדתית על נסיבות התאונה, כי יש להחיל בעניינינו את הכלל "הדבר מדבר בעדו" בהתאם לסעיף 41 לפקודה, ולהעביר את נטל הראייה אל הנתבעות, שהתאונה לא התרחשה בשל רשלנותן.

היא לא הפעילה שיקול דעת עצמאי ולא פעלה בהתאם למצופה ממנה על בסיס כל המידע שהובא בפניה וידיעתה על נטיית התובע להפצע, על העידר תחושת הכאב, הנטייה לסכן עצמו וקשייו המוטוריים, לרבות במעבר ממשטח למשטח, והתייחסה אליו כאל כל תלמיד אחר, כשבסך הכל עמדה וצפתה בו עומד לסכן את עצמו בניסיונו לעלות עצמאית על הנדנדה.

סיכום כללי של שאלת האחריות המדינה התרשלה בכך שהמנהלת והצוות החינוכי לא קבעו לתובע הקף השגחה צמוד, הכולל השגחה פיזית וקרובה, בהיתחשב בקשייו התפקודיים והמוטוריים שפורטו בדו"חות החינוכיים ובדו"ח הריפוי בעסוק אודותיו.

...

לאור כל האמור, טענה המדינה כי ניתן להעריך פיצוי בסכום של 30,000 ₪, המבטא את ההפרש בין הוצאות התובע כיום, לאלו שהיו מנת חלקו עובר לתאונה.

לאור כל האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי לעבר, מאז התאונה במרץ 2013 ועד היום, תקופה של 126 חודשים, בגין העזרה המסויימת העודפת שנדרשה לו כתוצאה מהתאונה, המוערכת בכ- 500 ₪ לחודש מעבר לעזרה שקיבל התובע לפני התאונה, בסכום של 63,000 ₪.

סוף דבר בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת הוריו של התובע מתקבלת.

לחילופין עותר התובע לחייב הנתבעת מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין כאשר הדבר המסוכן הנטען על ידו הוא "חצר בית הספר". לחילופין עותר התובע לחייב את הנתבעת על פי עוולת הרשלנות מאחר והנתבעת ו/או מי מטעמה הפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהם כלפיו, הפרה המתבטאת בין היתר בהיעדר השגחה מתאימה, אי נקיטת אמצעי זהירות מספקים, מתן אפשרות לכמות תלמידים גדולה מדי להיות נוכחת בחצר, העידר תיקצוב או הפניית תקציבים מתאימים לשפור הבטיחות, העדר פקוח וטענות נוספות.

ממילא גם אם התובע היה נצמד לגירסה המקורית בכתב התביעה לפיה הוא נדחף על ידי תלמיד בעת הקפיצה לכדור, מעד ונחבל - הרי שגרסה זו גם היא לא הייתה מקימה חבות בנזיקין.

ברי כי מורה אינו יכול למנוע כל היתרחשות הקורית בשיעור חינוך גופני גם כאשר הוא נוכח בו. גם הטענות לעניין מספר התלמידים המשתתפים במשחק היו נראות בעיניי מלאכותיות וככאלה המיועדות לייצר תשתית לטענות בדבר עוולת הרשלנות ובפועל הן לא הוכחו ואף נסתרו מעדותו של מר תיתי בהקלטה.

נזכיר כי המדינה אף הטילה חובה כללית לבטח את התלמידים מפני כל נזק במסגרת ביטוח תאונות תלמידים ללא בחינת סוגיה של אשם או אחריות על מנת לוודא שתלמיד שנגרמה לו נכות לא ייצא כשידיו על ראשו.

...

הנתבעת טוענת כי גם ייקבע כי מסכת האירועים הנטענת, המוכחשת כשלעצמה, אירעה כמתואר על ידי התובע, הרי שאין בנסיבות העניין כדי להטיל עליה חבות בנזיקין וזאת על פי הדין והפסיקה הקיימת ועל כן דין התביעה להידחות.

גם הסכום הנתבע בגין נזק לא ממוני אינו עולה בקנה אחד עם ההנחיות הקבועות בפסיקה לחישוב נזק מסוג זה. לסיכום, רכיבי הנזק כפי שכומתו על ידי התובע בסיכומיו בכל ראשי הנזק נראו בעיניי מופרזים ולא נתמכו בראיות שהוגשו מטעמו.

סוף דבר התביעה נדחית.

בשים לב למכלול נסיבות העניין, ההתנהלות הדיונית, זהות הצדדים, ובשים לב לכך שהתובע הגיש תביעתו בהיותו בגיר, אני מורה כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת ושכר טרחת עורכי דינה בסך כולל, מופחת, של 6,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.