אחריות המדינה לפיצוי שוטר שנפגע בתאונה בעת שירותו

חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), ה'תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים"), קובע בסע' 6(א) כי: "אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל חייל בתקופת שרותו ועקב שרותו, ואולם לעניין חייל בשירות קבע – אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה כאמור שהיא חבלת שירות" שני הצדדים עמדו על כך שבפסיקה נקבע כי דין זה, המתייחס לחיילים, חל אף בנוגע לשוטרים, בעת מילוי תפקידם (ראו: ע"א 5164/91 מדינת ישראל נ' עזרא [פורסם בנבו, 26.01.1994], שהוזכר ע"י הצדדים, וכן ע"א 7468/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 25.12.2011]).

סע' 8(ב) לחוק הפלת"ד קובע כך: "מי שאילמלא הוראות סעיף 22(ב), היתה תאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה כאמור בסעיף קטן (א), דינו לענין הוראות סעיף זה, כדין מי שיש לו עילת תביעה על פי חוק זה" עולה כי פטור המדינה מאחריות נזיקית, כנטען, חל גם ביחס לאחריות המדינה מכוח חוק הפלת"ד. לעניינינו - המדינה אמנם נחשבת כמבטחת הרכב בו נהג המנוח, ועל כן המנוח רשאי לתבוע רק את המדינה, ולא את נהג הרכב הנוסף ומבטחתו, בהתאם לחוק הפלת"ד, אף אם המדינה פטורה מאחריותה זו, ובפועל לא ניתן לחייבה בנזק הנטען (ראו גם: אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [יהלום, מהד' 4, 2013], עמ' 255-257).

...

במסגרת תשובה לבקשה, טענה המבקשת כי התביעה כנגדה הוגשה, לאחר תיקון כתב התביעה, בחלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך דינה להידחות.

לאור כל האמור, הרי שכלל ייחוד העילה מתקיים בענייננו, והמשיבה 1 לא הייתה רשאית להגיש את התביעה הנוכחית כנגד בעל הרכב שפגע במנוח, או כנגד מבטחתו, ודין התביעה להידחות מטעם זה. למעלה מן הצורך יוער, כי אף אם היה מקום לקבל את עמדת המשיבה 1 בהיבט המשפטי, עדיין היה מקום לדחות את התביעה, מאחר שהמשיבה 1 לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הרכב בו נסע המנוח לא היה מבוטח.

משלא עמדה הנתבעת 1 בנטל זה, דין התביעה להידחות אף מטעם זה. נוכח המסקנות הנ"ל, מתייתר הצורך להכריע במחלוקות הנוגעות לטענת ההתיישנות.

סוף דבר, התביעה נדחית על הסף.

השאלה העומדת לפני להכרעה היא האם על מדינת ישראל לפצות את התובע בגין ניזקי התאונה בנסיבות אלה.

בהמשך הורגעו התובע ובני משפחתו והופנו להגשת תלונה, מסרו לחוקרים על אודות האמור ונאמר להם כי גם התחנה וגם איזור התאונה מצולמים במצלמות אבטחה אך בסופו של דבר, לאחר חלוף זמן לא מבוטל, התברר שלא כך הדבר לגבי איזור התאונה וכי בחלוף הזמן במהלך הבירור נמחקו גם סירטוני מצלמות התחנה ואף החקירה שביצעה המישטרה לא הניבה איתור של הפוגע.

על כן, נוכח העומס וריבוי הקהל עימו היתמודד, נוכח ההגבלות בדין ובנוהל על השמוש בסמכויות האכיפה הנתונות לו כשוטר, נוכח סימן השאלה על מעורבות החשוד בפגיעה בארוע ונוכח העובדה שמדובר בתאונת נזק לרכוש בלבד הפעיל שיקול דעת ובחר שלא להסלים את הארוע ולא לידרוש מן הפוגעים לכאורה להזדהות ולמסור פרטים.

יצויין כי התובע ובני משפחתו טענו כי לא היה בידיהם מספר הרכב, נימקו טענה זו באופן משכנע ונכון אני לקבל גירסתם זו, מבלי להטיל דופי במהימנות היומנאי אשר אין ספק כי מתקשה לזכור כל פרט בארוע שאירע לפני למעלה משנתיים, אחד מיני רבים אליהם נחשף במהלך שרותו במישטרה, וככל הנראה לא הדרמטי ומותיר החותם ביניהם.

אין, אפוא, הצדקה להטיל על הנתבעת אחריות לנזק רק בגין כך שלא דאגה למסירת פרטי מי שאין לדעת אם אכן היה מחוייב בדין לפצות את התובע לידיו, לא בשל העובדה שאני מייחס חוסר מהימנות לגירסת התובע ובני משפחתו אלא בשל העובדה שעניינו של אותו חשוד עלום לא נבחן.

...

סבורני כי התשובה שלילית, למרות שמקבל אני את הגרסה העובדתית של התובע.

הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא כי לטעמי אין עילה לחיוב הנתבעת בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בתאונה על ידי אותו אלמוני.

התרשמתי כי תחושת פגיעתם של התובע ובני משפחתו כלפי המשטרה ונציגיה אותנטית וסבור אני כי יש ליתן גם לכך משקל מה בפסיקת ההוצאות.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 66556-06-16 לפני כבוד השופט יובל גזית התובעת מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד אורי לוי הנתבעות 1. שירביט חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יוסי אברהם 2. קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים ע"י ב"כ עו"ד א. אמסלם ועו"ד טל כץ פסק דין

מתחתיו שרתו "נסיכים" שהיו אחראים לפעילויות שונות של "המדינה" וחברי הקהילה.

עוד העיד כי הנסיך הראה לו את המסמכים שיש להציג לשוטר על פי חוק לרבות ביטוח חובה ורישיון הרכב (עמ' 45 שורות 23, 24).

הפסד שכר לעבר: בזמן התאונה היה הנפגע חייל בשירות סדיר.

...

איני מקבל את טענת הנתבעת.

בהתחשב בכישוריה, במסלול תעסוקתה ובמגבלותיה סבורני כי ניתן לחשב את שכרה לפי השכר הממוצע במשק.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.

נוכח האמור בפסק דין זה נדחית ההודעה לצד ג' 1 ללא צו להוצאות.

חלף הגשת תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד) נגד המשיב, בחר השוטר להגיש תביעה נגד המערערת לפי חוק המישטרה (נכים ונספים), התשמ"א-1981 (להלן: חוק המישטרה) המפנה לחוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), וכן לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק שירות המדינה).

החסינות למדינה מהוה חלק מהסדר המעניק לחייל ולשוטר שנפגעו בעת שירותם עילת תביעה לפי חוק הנכים, אך במקביל חוסם אותם מהגשת תביעות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

טענות הצדדים בעירעור לטענת המערערת, תחילה וסוף, צרופם של סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה וסעיף 22(ב) לפלת"ד מוביל למסקנה בלתי נמנעת שהמדינה אינה אחראית בתביעות נזיקין של חייל או שוטר במקרה שהפגיעה הנטענת נגרמה "תוך ועקב השרות", גם כאשר מדובר בפגיעה בתאונת דרכים.

...

ברם, לא זו בלבד שלעמדה זו אין עיגון בלשונו של סעיף 22(ב) לפלת"ד, מההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה מתבקשת מסקנה הפוכה.

כאמור בתשובתו לערעור העלה המשיב דוגמאות שונות המצביעות לגישתו על חוסר ההיגיון הטמון במסקנה האמורה.

סיכומו של דבר, אציע לחברותיי כי נקבל את ערעור המדינה ונחייב את המשיב לשאת בהוצאותיה בסך של 25,000 ש"ח. השופטת ע' ברון: אני מסכימה.

בעניינינו, הנפגע היה שוטר בימ"מ. לפיכך, על-פי סעיף 43(א) לחוק הנכים, טפול בחבלה שארעה בתקופת שרותו עקב שרותו יינתן לו על חשבון המדינה (זאת אלא אם מדובר בדרגת נכות נמוכה, שאז יחול חוק ביטוח בריאות ממלכתי – סעיף 43(א1) לחוק הנכים).

אך כאמור, בעניינינו קופת החולים אינה נושאת באחריות למתן השירותים הרפואיים, זאת בשל הזכאות לפי חיקוק אחֵר (חוק הנכים), וממילא, גם הטיעון בדבר "כפל פיצוי" (תשלום למדינה בתיק דנן, ותשלום גלובאלי שנתי לקופת החולים בגין הטיפולים המוענקים לנפגעי תאונות דרכים) – אינו מבוסס.

...

עמדת התובעת בעניין זה מקובלת עליי, ואדגיש כי אף אילו המוסד לביטוח לאומי היה מפצה את התובעת, הייתה קמה לו זכות חזרה לנתבעת (סעיף 36א(3) לחוק הנכים).

לאור כל האמור, ובשים לב לאמור להלן לגבי סוגיית הניידות, מצאתי לפסוק סכום של 250,000 ₪, הכולל הן את ראש הנזק של הוצאות רפואיות הן את ראש הנזק של ניידות.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 2,532,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% + מע"מ, וכן את שכר העדים כפי שנפסק (סך של 2,000 ₪).