אחריות המדינה לפיצוי נזקים כלכליים שנגרמו עקב מלחמה

לענייננו רלוואנטיות תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים)(נזק מילחמה ונזק עקיף), התשל"ג – 1973 (להלן- "התקנות העיקריות"), ותקנות הוראת השעה, אשר הותקנו כאמור לשם הטיפול בנזקים שנגרמו בעקבות מבצע 'צוק איתן', בתקופה שבין 8.7.14 לבין 31.8.14.

כפי שבואר בהלכה הפסוקה, בעוד ש"נזק מילחמה" שהוא נזק ישיר הנגרם לנכס, אשר הזכאות לפצוי בגינו קמה בכל מקום במדינת ישראל, ה"נזק עקיף", שהוא הנזק הכלכלי בדמות הפסד או מניעת רווח, אשר נגרם לעסקים בעקבות הפעילות המלחמתית, רחב יותר מבחינת הקפו, ואולם הזכאות לפצוי בגינו נתחמה לאיזור גאוגרפי מצומצם, בתחום יישוב שהשר הודיע עליו שהוא "ישוב ספר" (ראו למשל פסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בבג"ץ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי, עו"ד נ' שר האוצר (מיום 23.9.07)(להלן- "בג"ץ דורון"), עמ' 9; בג"ץ 8803/06 גני חוגה נ' שר האוצר ואח' (מיום 1.4.07)); או בתחום ישוב אשר נימנה על רשימת ישובים שנכללו ב'איזור מיוחד' על פי תקנות הוראת השעה (או על פי תקנות הוראת שעה אחרות שהותקנו בעקבות סבבי לחימה אחרים)).

כפי שהדגיש כב' השופט י' דנציגר בפרשת נירים- "יש לזכור כי תכלית החוק אינה הטלת אחריות מוחלטת על המדינה לפצות בגין כל נזק שקשור בדרך כלשהיא לפעולות מילחמה או איבה. ודוק, הרחבת תחולתו של החוק, בדרך של פרשנות מרחיבה שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו, עשויה בטווח הארוך דוקא לחתור תחת התכלית הסוציאלית של החוק". כב' השופט דנציגר הוסיף בפרשת נירים (בפיסקה 33) כי- "השיקול התקציבי עומד תמיד ברקע מלאכת הפרשנות של חוקים בעלי תכלית סוציאלית שמטילים על הקופה הציבורית את הנטל לפצות בגין נזקים יוצאי דופן כאלה ואחרים. אין ספק שהשמירה על כספי הקופה הציבורית, במובן זה שכספים לא ישולמו למי שאינו זכאי להם על פי החוק הרלוואנטי, הנה מטרה חשובה ביותר...". סטיה מנוסחת 'מסלול המחזורים' תקנות הוראת השעה קובעות כאמור נוסחה אחידה וברורה לחישוב הנזק העקיף, ואינן מקנות עוד את האפשרות לבצע חישוב פרטני של הנזק העקיף (אלא בתחום יישוב ספר שעליו חלות התקנות העיקריות).

...

כפועל יוצא, אף שהמערער דיווח למע"מ על שיווקם של האתרוגים לאחר חודשי יולי אוגוסט, לצורך חישוב הפיצוי, כלל אותן בתקופת הפיצוי בחודשים יולי ואוגוסט, ובכך הגדיל את המחזור בתקופת הבסיס; בשלב השלישי, נטרל המערער מהחישוב של תקופת הפיצוי חשבוניות שונות כגון: בגין גידולי אבטיחים, החזר הוצאות נטען וכו', ובסופו של דבר יצר 'מחזור בסיס' ו'מחזור פיצוי' המורכב מגידולי אתרוגים בלבד, לאחר נטרול כל ההכנסות האחרות ואשר מבוסס על סך האתרוגים ששווקו באותה עונה ללא קשר למועד הדיווח למע"מ; בשלב הרביעי, לאחר נטרול ויצירת מחזור חדש, ביקש המערער כי החישוב יעשה בהשוואת חודשי יולי עד אוקטובר 2013 לחודשים יולי עד אוקטובר 2014, ולא בהתאם לתקופת הבסיס ולפיצוי שבתקנות הוראת השעה, בטענה שגידול אתרוגים הוא גידול ייחודי שנקטף בחודשי יולי אוגוסט, אך משווק סמוך לחג הסוכות, קרי בספטמבר עד אוקטובר.

סיכום אשר על כן, מצאתי שלא נפל פגם בהחלטת הוועדה, ולפיכך אני דוחה את הערעור.

המערער ישלם למנהל את הוצאותיו, בסכום כולל של 20,000 ₪, בתוך 30 ימים.

עוד נטען, כי הנקבל לא הוכיח נזק כלכלי בראיות מספקות וכי אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית לבקשה דנן מצויה בסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע כדלקמן: " (א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

כפי שנזדמן לי כבר לומר, ההסדר הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין, נמצא בנקודה מסוימת במשרעת שבין הטלת אחריות על המדינה מכוח דיני הרשלנות לבין הטלת אחריות ללא אשם (ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.9.2011)).

הסיבה המרכזית לצימצום סמכותו של בית המשפט בפסיקת פיצוי ו/או הוצאות לנאשם שזוכה נעוצה בצורך להבטיח את קיומה של תביעה חזקה אשר תוכל להילחם מילחמה יעילה בפשיעה הגואה, לחזק אותה ולא לרפות את ידיה.

בקביעת שיעור הפצוי שקלתי את מספר הישיבות שנוהלו בתיק, בדגש על ישיבות ההוכחות, ואת אובדן זמן העבודה שניגרם בעטיין, כמו גם את עגמת הנפש שנגרמה לנקבל כתוצאה מהתמשכות ההליכים עד לביטולו של כתב הקובלנה.

...

יישומה של ההלכה הפסוקה מובילני למסקנה כי מכלול נסיבות העניין אכן מצדיק פסיקת הוצאות לטובת הנקבל; התשתית העובדתית בתיק דנן לא השתנתה עם השנים ורשויות התביעה השונות הבהירו לקובל כי אין די בה על מנת לבסס הליך פלילי כנגד הנקבל.

סוף דבר, אני פוסקת כי הקובל ישלם לנקבל פיצוי בסך של 5500 ₪.

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים בדואר רשום.

העקרון המקובל בעולם הוא, שכל מדינה קובעת הסדר פנימי לפצוי אזרחיה, אם נפגעו מנזקי המילחמה, דוגמאת חקיקת התגמולים העניפה בישראל (למשל, חוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959; חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), התש"י-1950; חוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה, התש"ל-1970; חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961).

התכליות העומדות ביסוד הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה סעיף 5ב(א)(1) לחוק, השולל את אחריות המדינה בנזיקין כלפי נתין של מדינה שהיא אויב או תושב שטח שהוכרז כשטח אויב, ואשר הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה הוא מקרה פרטי שלו, יונק את חיותו משתי תכליות שונות, אשר שילובן הוא שמצדיק את קיומו: התכלית הראשונה נוגעת להתאמת דיני הנזיקין למצב מלחמתי; התכלית השנייה עניינה במניעת סיוע כלכלי או מוראלי לאויב.

בעניינינו, הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה נטען על ידי המדינה, והופעל על ידי בית המשפט, בקשר למקרה בו מתקיימות באופן מובהק שתי התכליות הנזכרות, שכן נסיבות הארוע קשורות קשר הדוק לעימות בגינו הוכרזה רצועת עזה כשטח אויב (מדובר כזכור בפציעה שנגרמה בעקבות ירי של כוח צה"ל לעבר המערער, שהיה אותה עת בתחום הרצועה, בסמיכות לגדר הגבול).

ממילא, השאלה האם הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה הוא מידתי גם ככל שהארוע בו מדובר אינו קשור בקשר הדוק לעימות אינה מתעוררת במקרה דנן, ועל כן איננו נדרשים להכריע בה. זאת ועוד, אינני משוכנע כלל ועיקר כי סעיף 5ב(א)(1) לחוק בנוסחו הנוכחי חל על מקרים שבהם התכלית של התאמת דיני הנזיקין למצב מלחמתי אינה מתקיימת, קרי אותם המקרים שבהם אין קשר הדוק בין הנזק שניגרם לתושב רצועת עזה לבין העימות מול מדינת ישראל.

...

מכל מקום, סוגיה זו איננה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך אין צורך להכריע בפרשנות סעיף 5ב(א)(1) לחוק במסגרת הליך זה. סוף דבר: אף לשיטתי דין הערעור שלפנינו להידחות, שכן כאשר מדובר בתביעה נזיקית של תושב עזה נגד מדינת ישראל, המתייחסת לאירוע המקיים זיקה הדוקה לעימות מול רצועת עזה, כפי שהדבר במקרה בו עסקינן, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט סולברג, כי הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה, המעוגן בסעיף 5ב(א)(1) לחוק, עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל: אני מסכים עם חברי, השופט נ' סולברג, כי דין הערעור להידחות.

בהתאם, סבורני כי דין הערעור להידחות.

"שווי הנזק העקיף" מוגדר בתקנה 1 בתקנות העיקריות, לעניין נזק שמקורו בהיעדר אפשרות לנצל נכסים בענף החקלאות (למעט נזק שניגרם בשל תשלום שכר עבודה), כ"נזק הממשי", המוגדר באותה תקנה כ- "ההפרש בין שווי הנכס לפני שניזוק לבין שווי הנכס מיד לאחר שניזוק, או כל הוצאות שקום הנזק – לפי הנמוך שבין שניהם, בתוספת הוצאות להקטנת הנזק; ובנזק עקיף – לרבות ההפסד או מניעת הריווח שאותם לא יכול היה הניזוק למנוע לו פעל באופן סביר כדי למנעם". מנגנון פיצוי זה הקבוע בתקנות הפצוי, המכונה 'המסלול האדום', מחייב הוכחה מדויקת של 'הנזק הממשי', כמו גם הוכחה מדויקת של הקשר הסיבתי בין הנזק לבין המילחמה או מעשה האיבה, (ראו למשל רע"א 6904/97 ס.ת.ו בקעות נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד נב (4) 1 (1998); רע"א 718/01 בית הארחה עין גדי נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים מחוז תל אביב (מיום 18.11.02)), והוא אינו מוגבל בתיקרת פיצוי או בנוסחת חישוב.

לצד הבטחת מנגנון פיצוי יעיל ומהיר שתכליתו ביטוחית- סוציאלית, שוקל הסדר הפיצויים שיקולים נוספים, כגון שיקולים כלכליים ותקציביים (ראו למשל בג"ץ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי, עו"ד נ' שר האוצר (מיום 23.9.07)), וכפי שהדגיש כב' השופט י' דנציגר בפרשת נירים- "יש לזכור כי תכלית החוק אינה הטלת אחריות מוחלטת על המדינה לפצות בגין כל נזק שקשור בדרך כלשהיא לפעולות מילחמה או איבה. ודוק, הרחבת תחולתו של החוק, בדרך של פרשנות מרחיבה שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו, עשויה בטווח הארוך דוקא לחתור תחת התכלית הסוציאלית של החוק". מין הכלל אל הפרט בהתאם לתקנה 12א(א) בתקנות העיקריות, ניתן לערער על החלטת הועדה לבית המשפט המחוזי בבעיה משפטית בלבד, ולפיכך אתמקד בסוגיות משפטיות בלבד.

...

סיכום אשר על כן מצאתי שיש לקבל את הערעור.

כפועל יוצא אני מורה על ביטול החלטת הוועדה .

המשיב ישלם למערער את הוצאותיו, בסכום של 20,000 ₪, בתוך 30 ימים.

כפי שבואר בהלכה הפסוקה, בעוד ש"נזק מילחמה", הוא נזק מצומצם בהיקפו, "שניגרם לגופו של נכס", אשר הזכאות לפצוי בגינו קמה בכל מקום במדינת ישראל, הגדרתו של "נזק עקיף" רחבה יותר מבחינת היקפה, ומתייחסת לכל "...הפסד או מניעת רווח כתוצאה מנזק מילחמה...או מחמת אי אפשרות לנצל נכסים...", ואולם הזכאות לפצוי בגינו נתחמה לאיזור גאוגרפי מצומצם, בתחום יישוב שהשר הודיע עליו שהוא "ישוב ספר" (ראו למשל פסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בבג"ץ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי, עו"ד נ' שר האוצר (מיום 23.9.07)(להלן- "בג"ץ דורון"), עמ' 9; בג"ץ 8803/06 גני חוגה נ' שר האוצר ואח' (מיום 1.4.07) (להלן- "בג"ץ גני חוגה")).

בואר כי - "ההנחה היא, כי יישום הגדרה זו נועד להקנות זכאות למי שמצוי בקירבה גיאוגרפית ישירה למוקד ההתרחשות המלחמתית. יצירת קטיגוריה זו של זכאות אין פירושה בהכרח כי מי שמצוי מעבר לאזור הגאוגרפי המוכר לא נפגע מארועי המילחמה. פירושה הוא כי במדיניות חלוקת המשאבים הלאומית ניתנה עדיפות לפצוי הנפגעים הסמוכים לאזור המילחמה, שסבלם המתמשך, והסכון שהם לוקחים על עצמם בחיים בספר, כמו גם הקף פגיעתם מנזקי המילחמה, הוא הרב ביותר. מדיניות זו מבקשת להקנות להם את המירב במסגרת התקציבית הקיימת, גם אם משמעות הדבר היא הותרת אזרחים שנפגעו מפגיעות המילחמה באיזורים אחרים של הארץ בלא פיצוי כלל. השילוב שבין נטל הסיכון המתמשך המוטל על תושבי ישובי ספר בעתות שגרה, לבין עוצמת הפגיעה שלהם מנזקי המילחמה עקב הקרבה הגיאוגרפית לאזורי הלחימה, הביאו להעדפתם באופן אבסולוטי על-פני נפגעים אחרים באיזורים אחרים של הארץ, שלא מתקיימים בהם אותם מאפיינים. סימונו של קו הגבול הגאוגרפי בעניינינו אינו שרירותי כלל ועיקר. הוא הוגדר על פי טווח הגעתם של מרבית טילי האויב".    בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים)(נזק מילחמה ונזק עקיף), התשל"ג- 1973 (להלן- "התקנות העיקריות"), הוסדר מנגנון הפצוי העקרי בעד 'נזק עקיף' בתחום אחד מישובי הספר.

לשם השלמת התמונה אזכיר כי לצד הבטחת מנגנון פיצוי יעיל ומהיר שתכליתו ביטוחית- סוציאלית, שוקל הסדר הפיצויים הקבוע לפי חוק מס רכוש שיקולים נוספים, כגון שיקולים כלכליים ותקציביים (ראו למשל בג"ץ דורון), וכפי שהדגיש כב' השופט י' דנציגר ברע"א 5902/12 מנהל קרן פיצויים ופעולות איבה נ' קבוץ נירים (מיום 23.1.2014)- "יש לזכור כי תכלית החוק אינה הטלת אחריות מוחלטת על המדינה לפצות בגין כל נזק שקשור בדרך כלשהיא לפעולות מילחמה או איבה. ודוק, הרחבת תחולתו של החוק, בדרך של פרשנות מרחיבה שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו, עשויה בטווח הארוך דוקא לחתור תחת התכלית הסוציאלית של החוק". דיון והכרעה בהתאם לתקנה 12א(א) בתקנות העיקריות, ניתן לערער על החלטת הועדה לבית המשפט המחוזי, בבעיה משפטית בלבד.

...

ביום 21.6.2017, תוך כדי קיום הדיון בועדה, ניתנה החלטה נוספת של המנהל, שלפיה יש לדחות את התביעה לפיצוי גם מהטעם שאינטלקט הפקה קיבלה פיצוי ממקור אחר.

סיכום אשר על כן מצאתי שיש לקבל את הערעור.

כפועל יוצא אני מורה על ביטול החלטת הוועדה.